בננות - בלוגים / / המסע לכאן
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:   בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268

המסע לכאן

 

 

נסעתי לתל אביב. לאחרונה נעדרתי מארועים תרבותיים בגלל מחיר הנסיעה ועייפות החומר ונפשו לנסוע באוטובוס. החודש היקצבתי במיוחד כסף למוניות כי נמאס לי כבר להיות מבודדת.
אפילו העבודה שלי תקועה בגלל זה.
השעורים בסטודיו ממלאים בשמחה אין קץ, אני מקפידה לאחרונה לקבל רק תלמידים שנוח לי בחברתם. ונוח להם בחברתי, ואז השהות בסטודיו הופכת לחגיגה. חגיגה של יותר משלושים שנה.
אבל אני אמנית ומשהו מתייבש במעיינות היצירה אם אני לא רואה תערוכות. נעדרתי מעצמי חודשים רבים. אמנם יצרתי אבל לא במרץ האפשרי ולמעשה אני מרגישה מבוזבזת. היום ב"מסעי "בתל אביב הבנתי עד כמה צריך אמן להיות בקשר עם יצירתם של אחרים על מנת להתבטא בברירות. על רקע יצירתם של אחרים פתאום מפציעה היצירה האישית אינדיוידואלית ייחודית.
אתם פה בבלוגיית הבננות, הסופרים והמשוררים,  די בקשר עם אנשי מקצוע שכמותכם. על כן יכולים להיות מופרים, מה גם שהיצירה הכתובה איננה סובלת , נדמה לי, במיוחד אם היא מודפסת על המסך ונקראת מתוכו. אצלינו אנשי הדימוי הויזואלי שלא לדבר על התלת מימד, אין טוב ממראה עיניים ומגע ידיים- כשהשומר לא רואה.
בשנים האחרונות כל פעם שהגחתי לתערוכה הרגשתי מחוייבות גם לכתוב על כך ופרסמתי  כמה מאמרים במארב. נוסח הכתיבה שלי די אישי ואני זוכה ללא מעט לגלוג מאנשי מקצוע מתחום הכתיבה על אמנות. מידי פעם מנצה איזו תגובה אחרת של אנשים , אמנים, שדוקא אוהבים את צורת ההתבטאות האישית שלי, וזה מעודד. אני יודעת שאני צריכה להמשיך בדרכי זו כמו בכל תחום אמנותי, לא לחשוש מביקורות מבטלות ולכתוב. אבל הנה מצאתי סיבות נוספות שמרפות את ידי. ביניהן למשל אמנים שפונים אלי שאכתוב עליהם אבל לא מזמינים אותי למשל לתערוכות שהם משתתפים בהן. התחלתי לחשוש שמירי הכותבת השיגה את מירי היוצרת ולמירי היוצרת מאוד קשה. אני יוצרת בעיקר במדיום לא פופולרי בשדה האמנות והרקע ממנו אני מגיעה לא עוזר להכניסני בדלת הראשית לשדה.
לא פעם משתמשים אמנים מוכרים בחמר או פורצלן והנה הם מקובלים ורצויים. כך בתערוכה עכשיו בתל אביב של  –יובל שאול בגלריה טובי דרזנר שמציג צוללות ונושאות מטוסים יצוקות בפורצלן ועליהן קרני צבי או סמלי קרביות חייתית אחרת. אמירה יפה ונקייה. ומה כתוב בטקסט?
הניגוד בין הנושא לשבריריות הפורצלן….
שנים שאני עוסקת בו כנושא,כאמירה,כניגוד ומה לא …טוב אולי צריך דוקא לשמוח, הפערים הולכים ונסגרים.
בגלריה שי אריה חמישה פסלים מחמר. עומדים. לא גדולים מלאי הומור ,הבעה, שליטה ועומק של אווה אבידר. הגלריה הזו אגב כבר מזמן מבינה את הפוטנציאל העצום המסתתר שלא בטובתו בין אמני הקרמיקה. מסירה את כובעי בהערצה הן לאמנית והן לגלריה.
בבית האמנים באלחריזי תערוכה של אמנים יוצרים בישראל בשם פקעת יפה מכובדת, לא אחידה ברמה. כמה עבודות מרגשות במיוחד ואני שוב שואלת את עצמי על אי הנראות של עבודות שהחומריות הבולטת בהן, היא חלק מהמסר המדהים שלהן, אבל האמן או האמנית שיצרו אותם שייכים לקבוצה נבדלת והססנית שלא באשמתה.
הקבוצות המתבדלות האלה, אגודת אמני הקרמיקה , אגודת אמנים יוצרים, מבודדות את אמניהן הטובים מעולם העשייה הרוחש בשדה אבל…המלחמה כל כך קשה, נדרשים מרפקים ויחסי ציבור,גמישות קומוניקטיבית לשונית, התייצבות בכל הפתיחות והארועים ומילים מילים. לא באתי לילל בעצם. אני לא חושבת שזה בלתי אפשרי לפלס דרכים לקונצנזוס האמנותי האוונגרדי (אוקסימורון אבל עובדה). ייתכן שצריך להעלים את הגיל, להפסיק  לקרוא לעצמי אמנית קרמיקה, להפסיק להילחם שאמנות הקרמיקה תהיה מוכרת, הרי יש בינינו גם הרבה אמנים לא כל כך טובים, צריך אולי לצאת לדרך, אולי לא לדבר כל כך הרבה, לעבוד, להמשיך לשרוף את החסכונות ולהציג תמורת תשלום בגלריות נחשבות, לבוא לתערוכות וללמוד את השיח, כן צריך . בינתיים באמצעים שיש לי אני פועלת אולי בשביל עצמי , אולי בשביל דומים לי באמצעות האינטרנט. למרבה הפלא יש אנשים שחושבים שאני ממש בעניינים. כנראה שהכל יחסי. יש תמיד עוד שכבה למרכז הבצל שעוד צריך לחדור אליה.
נסעתי לתל אביב, הייתי בתערוכות, ראיתי דברים שאהבתי, ראיתי הרבה דברים שלא, אפילו שזכו לחשיפה ופרסום, גיבשתי לי מחשבות משלי .לבסוף צילמתי רק תמונה אחת מתל אביב הזו, החילונית, הייחודית, שבתיה המשותפים, כקופסאות פשוטות צורה, על רגלי חסידות דקות, קירות בתיה זקוקים נואשות לטיח חדש אבל הרבה מרחובותיה מוצלי עצים עתיקים, נותני חסות נדיבים של טבע נשגב לנו לאנשים הקטנים וקצרי הימים. עיר אנושית כל כך. אוהבת.

צולם ביום קריר ואפרורי .

 

 

51 תגובות

  1. לבנה מושון

    רשימה מעניינת על קנאת אמנים, על התלבטות בין לכתוב על אמנות או לעשות אותה, והנוסחה איך נשארים בעניינים, וממצים את הנפש היוצרת מכל היבטיה, מתבוננת, מופרית, מחדשת, כותבת, משפיעה ומושפעת. זה סוד קיום האמן, מירי.

  2. מאד מאד יפה הצילום ומרגש. בדיוק כמו שכתבת.

  3. אהוד פדרמן

    מירי יקירתי, היצירה עצמה היא מעשה בודד, אך כדי שהיא תהיה משמעותית יש צורך וחובה מידי פעם 'לסוע לתל-אביב' (באמת או מטאפורית) ולהחשף מה שיותר ליצירות של אחרים.
    ואז מגיע שלב חשיפת היצירה שלך לפני קהל 'מביני דבר' וחשוב לשנן לעצמך שבאומנות אין אמת אחת וטעם אומנותי הוא סובייקטיבי לחלוטין וההיסטוריה גדושה באומנים שהפכו חביבי הקהל מחוץ לארצם או לאחר מותם. ומצד שני חשוב גם לזכור שמטאורים סופם להשרף באור של עצמם.
    כלומר, חשוב לשמור על פרופורציות ביחס לתגובות שכן גם אלו שבאות לקלל וגם אלו שיוצאות להלל יכולות לגרום לשיתוק יצירתי.

  4. איריס אליה

    מירי יקרה יקרה.
    נגעת בכתיבה שלך באין סוף נקודות המשיקות למסע הפרטי שלי. איפה מקורות השראה, ומהם בכלל. עד כמה ניתן להרחיב את מערכת ההקשרים שבונה את היצירה ומשביחה אותה. לוקחת אותה למחוזות אחרים. כמה בהצלחה או בהכרה שאומן זוכה לה, קשורה להיותו איש יחסי ציבור ופרוטקשנים (כמו שכתב לי אילן ברקוביץ' לפני רגעים אחדים)עם מי לנהל את הדיאלוג על היצירה, מי מבקר אותה ראשון… אני במסע הזה תקופה מאד ארוכה. קצרה משלך, כמובן, אבל גם מרגישה שנוסעת ונוסעת. וקשה וארוך ומפרך המסע הזה. בעיקר בגלל שאין לי מושג לאן פני מועדות.
    מרתקים ומרגשים דברייך. מעוררים מחשבה וטיפונת עצב. אבל בלי עצב אין יצירה. זה התמרור הכי ברור שהיה לי כל הדרך.

    • מירי פליישר

      איריס קודם כל תודה על הקריאה האישית , זוהי לדעתי הקריאה המשובחת.

      שנית לגבי המנה הלא צודקת שחטפת. כשקראתי את תגובתך אצל ענבל חשבתי שמאוד יפה שכתבת לה זאת ולהוכחה היא הגיבה גם כן יפה לתגובתך . לא נראה שנעלבה כלל והסבירה את מניעיה.
      לדעתי אילן הגן עליה הגנת יתר מסיבותיו שלו (ציין את אימה , וסלח לי אילן כבר פעם שנייה שאנחנו ניתקלים ואני בטוחה שאתה אדם רציני ומוכשר אבל טועה שוב לדעתי) האשמותיו כלפייך היו לא ראויות וכמעט חשבתי שהפוסל במומו פוסל. הנה אנחנו נוזפות באילן שיש בידיו כוח רב כיום בעיתון הארץ,הוא מנסה לעשות את המיטב שהוא יכול אבל טועה לפעמים למשל איתך וטעותו מהדהדת יותר משל כותב רגיל. זו עוד הוכחה שאינך מתחנפת יקירתי. אני כמובן לא צריכה אותה כי למדתי להכיר אותך.
      אז שוב אני שואלת כמו אצל לבנה איפה ראית עצב? אני לא התכוונתי בכל אופן
      אני אוהבת שהדרך קשה בתנאי שאני מכינה תרמיל 🙂 ולא נכנעת לה!

      • איריס אליה

        מירי יקרה לי.
        מסכימה עם כל מילה שכתבת בעניין ההוא. (אבל זה לא חוכמה. די ברור שאהיה בעדי…)
        את יודעת, לגבי העצב, זה מעניין.קודם כל, יכול להיות שזאת השלכה שעשיתי עלייך, וזה העצב שלי בכלל.כי אני מוצאת עצמי מאד מוזנת מהעצב לאחרונה. ויכול להיות שזה משהו שנקרא לי בין השורות.אפרופו המעגלים האלה, שדיברת עליהם אצלי בפוסט לרות בלומרט.יש בעשיה האומנותית סוג של עבודה במעגלים פנימה, ועוד פנימה ועוד, עד שאתה באמת מצליח למרכז, ולגעת. בחומר שלך ושלי, זה פחות עצוב. ברוח, ההגעה הזאת למרכז קשה ומכאיבה, ומכאן שגם עצובה במידה. לא יודעת. בכלל, יש משהו עצוב במעגל הזה של היצירה, ובמעגל בכלל. החזרה הזאת שוב ושוב אל נקודת ההתחלה.

        • מירי פליישר

          איריס איריס
          אם את מתכוונת לעצב בילד אין אז נכון זה כמעט אני קבוע.
          בכל זאת נדמה לי שמידת ההצלחה מושפעת מרצון אמיתי כמו שכתבה יעל רוזן. אז צריך לארגן רצון אמיתי. מחר?

    • ענת על פרופורציות מרגע של כנות

      הי איריס ומירי
      המסע אל ההכרה הציבורית יכול להיות מייגע מאוד ולא תמיד המאמץ נושא תוצאות ציבוריות.
      ברור שמי שיש לו כשרון בולט פנומנלי קשה להתעלם ממנו, הוא יסתדר בקלות ולבד, אבל לרוב היוצרים כמו לרוב הכותבים בבלוגיה הזו אין כזה סוג של כשרון.
      ומכאן מתחילה ההתעמלות… צעד אחד של יצירה וצעד אחר של בדיקות ונסיונות מה עושים כדי שיכירו אותי, יתפעלו ממני, יכתבו עלי , יקנו אותי או ממני…
      וכל אחד עושה מה שהוא יכול. חלק פותחים בלוג בתור מקדם יחסי ציבור, כמו רבים מהכותבים כאן, לענבל יש מזל, יש לה אמא פושרית חרוצה ביותר שתהפוך את העולם כדי לקדם את הבת. אז אילן נתקל באמא של ענבל,וכאילו יש כאן אינטרס סמוי, סו וואט? כל מי שנמצא בעמדת השפעה אפילו זוטרה יוצא לו להתקל ביחצנים…
      לא צריך לעשות מזה סיפור גדול. יתכן שזה מעורר קנאה כלפיה מי לא היה רוצה שמישהו ידחוף אותו בחריצות והתמדה ויעשה הכל כדי להגשים לו את חלומו להתפרסם?
      אבל קצת פרופורציה, בסופו של דבר אף יוצר בינוני לא בא על חשבון בינוניות השני, והכשרון הבינוני מינוס של ענבל אפילו אם הוא מחפש מקום להתבלט לא בא על חשבון הכשרון הבינוני של איריס….
      בסך הכל כל הסיפור סביב אילן הוא מהומה בלול תרנגולות. משחקי אינטרסים מכל הכיוונים שאף אחד מהם אין לו כל קשר לכשרון אמיתי או ליצירה טובה באמת.

      • איריס אליה

        מסכימה לגמרי עם דברייך. סערה בכוס קפה שחור.

      • מי זאת אמא של ענבל כהנסקי?

        • מה זה משנה? הדיון אינו אודות אדם ספציפי אלא על הנושא של קנאת סופרים.

          • ומי מספק את עונתך?

          • מירי פליישר

            התגובות גלשו אל הגועל . ייתכן שזו אשמתי כי העליתי ויכוח שאיננו נוגע לי. אני לא אוהבת את תגובתה של ענת לא על ידיעת הבינוניות שלה ובעיקר של אחרים ולא על ענבל. ענבל הגיבה מצויין לאיריס. אילן האשים את איריס האשמה לא יפה. ובעצמו נרתם לקרב מיותר ולבטל מישהו ולומר שהוא בינוני ומטה כי קראנו דברים פחות טובים שלו זו התנשאות. בינתיים התגובות נשארות עד שאראה שמשהו נוסף לא חומל ממשיך לזחול פה.

          • אילן ברקוביץ'

            שלום מירי. אני מקבל את הביקורת שלך כלפיי בהבנה ובאהבה רבה.

            מצד שני אני לא חוזר בי ממה שכתבתי לאיריס אליה כהן אבל בהחלט מצר על כך שהיא נפגעה. לא זו הייתה כוונתי. אני מוצא שיש בה רגישות רבה לזולת ושמח על כך מאוד.

            אני בעד ביקורת בונה כמובן אבל חושב שהיא צריכה להינתן כלפיי כל אדם/יוצר באשר הוא ולא רק כלפיי אנשים מסויימים. זה הכל. כך אני נוהג תמיד וכך אמשיך לנהוג גם בעתיד.

            ואת מצדך תבורכי ביצירתך. חג שמח והרבה אור והצלחה, מאילן.

          • מירי פליישר

            אילן שלום ותודה על הברכות
            זהו ש"הביקורת" של איריס לא היתה ביקורת היא הציעה לה להעלות את המיטב שלה ולא כל פעם להעלות דברים שהיא עצמה כותבת שהם לא משהו ושאמורים לגרום סבל לקורא או משהו כזה. כן בעיני יש הומור בהתייחסותה והיא יכולה לפתח את זה אבל בינתיים זה מה שקוראים ממנה. אני ראיתי בהצעתה של איריס נדיבות ועצה טובה-את רוצה לקדם את סיפרך,לא זו הדרך. אני גם חושבת כמוך ששיר הריבה היה דוקא די טוב. אני לא בטוחה שההתבדחות שלה עוברת מסך וחבל.
            אני חושבת שמי שהיית רוצה שאיריס תפעיל נגדו "גם" ביקורת משתדל מאוד להציב את המיטב על המסך . זה באמת חבל שענבל לא . לדעתי לא הבנת את כוונותיה של איריס.רק טוב לב היה שם ואיכפתיות.

          • אילן ברקוביץ'

            מירי, שוב תודה על דבריך. נסתפק בזה, ברשותך. המשיכי ליצור ולהנות מפרי עמלך.

            בהצלחה רבה, מאילן.

  5. מאד אהבתי לקרוא את הפוסט והתמונה כל כך תל-אביבית זה מדהים 🙂

  6. מירי, נשמע שהגעת לכמה החלטות חשובות, בעצם החלטה אחת עם כמה יישומים. בהצלחה!

    • מירי פליישר

      כן אמיר חסרה לי הגיחה לענייני שירה בתל אביב . נתראה בעתיד. הספלים מחכים רק לך.

  7. רונית בר-לביא

    מירוש, יתכן שהגחנו מהשבלול באותם ימים.

    בשבוע האחרון הייתי פעמיים. בשבילי ת"א זה מסע ומשא. התמונה שהבאת כאן מייצגת, ומראה לי שוב למה אני לא מסתדרת "שם". לא אנושית לי ולא חמה, אלא מאד קשה. ואף אזור אחר בארץ לא ככה.

    ולגבי האודיסיאה הפרטית שלך: נשמע מעולה התהליך, ההיפתחות, הכנות, הכתיבה והאמנות. ולא צריך להסתיר את הגיל נראה לי.

    • מירי פליישר

      רוניתי . כמובן שלא להסתיר את הגיל ועוד עם העידוד שלך . לא להסתיר כלום. להיות. לחיות. לקחת. להתעקש. להתמיד. לללל…ה

  8. איריס קובליו

    מירי, כתיבתך כנה ונוגעת. כן, לפעמים צריך לשרוף חסכונות. כל חסכון שתשרפי יהפוך לגן פורח (ולא רק לגן המדהים בביתך). אמנותך ראוייה לתצוגה במקום מכובד. לפעמים צריך לוותר על "גאווה", לשלם ולצאת. כן, הרבה "בינוניים" עושים את זה, אבל יש כאלה מפוספסים. אמן טוב צריך לפעול בכל מיני אמצעים כדי לצאת לאור. ומירי את כזאת. איספי 6000 ש"ח תרומות ממכריך שיקנו משפע עבודותיך או פשוט יתרמו כדי שתשלמי לגלריה טובה. זה בסדר. זו לא בושה. אני אתרום.
    חג שמח
    איריס

    • מירי פליישר

      איריס תודה!
      אני נגד תרומות אבל שמחה שאת מעודדת להציג תמורת תשלום.

  9. יעל רוזן- בר שם

    מירי היקרה, דברייך נגעו לליבי, ואינני יכולה שלא להבין אותך. באופן כללי, אומנות היא מקצוע לא קל. או שמצליחים בו או שלא, ולצערינו הרב, לא תמיד תלוי בעבודה עצמה.

    המשיכי להאמין בך, במה שאת עושה גם אם לפעמים את מפקפקת, אל תוותרי. לא להרים ידיים עד שתגיעי לאן שליבך חפץ, להגשים את החלום הבלעדי שלך.

    אגב: אם אני לא קוראת בעברית, אני שוכחת את השפה ואינני מצליחה לכתוב שתי שורות כהוגן. ואני בטוחה שיש עוד כמה כמונו.

    ההצלחה אינה תלויה בעבודה אלא בשאיפה עד כמה את באמת רוצה להצליח.

  10. שולמית אפפל

    מירי האהובה, הפוסט הזה הוא כמו שיחה טובה איתך.

    • מירי פליישר

      תודה שולמית גם על המייל. אולי בגלל המגבלות עושים רק מה שחשוב. אבל…אולי לא. צריך להמשיך לדבר…
      צריך להמשיך…

  11. מאז שבעלי בארץ, הוא מאד נרתע ממה שקורה כאן.
    כל מה שתארת נכון.
    הוא בא ממקום מאד תומך ומחבק, אנשים יוצאים יחד לטבע , מעודדים, ופה גילה גניבת רעיונות, עוינות ומרפקנות ולא עמד בכך.

    לאחרונה דובר על פנייה לחו"ל.

    אני חושבת שאולי קודם יש ליצור למען האומנות.
    כך עשו הרבה גדולים שלא הכירו בהם.

    ולא לחשוב על מגבלות.

    ב ה צ ל ח ה.

    • מירי פליישר

      אביטל סורי, אני לא חווה מרפקנות .כן כתבתי שצריך לבוא לפתיחות, להכיר ולהראות אבל ממקום של ידידות והתעניינות הדדית לא ממקום של כוחניות או קינאה.
      מי שמסתגר בד אמותיו אל יתפלא שאין מתעניינים בו.
      נורא חשוב להבין את זה ולא להתבכיין אם רוצים להתקדם. גם בחו"ל כדי להציג צריך שיכירו אותך. ואיך יכירו אותך? או ידידים שמקדמים או התעניינות הדדית. צריך לזה זמן וכוח ומשאבים – לבוא לתל אביב ולתערוכות מרכזיות, אבל זה חלק מהמקצוע. ככה זה בארץ.

      • מירי, בעלי עבד בחו"ל והציג שם, אז הוא יודע על מה מדובר.
        שם למד בהולנד, שאין מה להשוות למה שכאן.
        מהכרות איתו ועם קורות חייו אינו בכיין.
        את יכולה לקרוא עליו בבלוגי.
        שמחה שאת רואה דברים אחרת.

        • http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8001&blogID=161

          יש כאן סיפור שכתבתי עליו, וזה רק פסיק ממה שעבר.

          הוא בעיניי אחד אולי בדורו, פשוט ויתר על הכל כדי לחיות כיהודי.

          ואף אחד לא עשה לו חיים קלים בגלל זה.
          הוא האדם הנדיב והתומך ביותר שאני מכירה, ואם חווה קושי, זה מפני שאין בו כמעט רוע.

          ולפעמים קשה לחיות עם איש כזה.

          זאת האמת.

          בכל אופן, נהיתי לקרוא את מה שהעלית.

          ושוב, המון הצלחה ואהבה.

  12. הי מירי, התבודדות והתקרבות כמו התרוקנות והתמלאות הם כנראה מקצב בריקוד האמנות ובצליל הבא אני מאחלת לך תערוכה והכרה שמגיעה לך לדעתי משתי סיבות מרכזיות: האחת כי עבודותייך יפיפיות ושתיים כי את רוצה. ומהי הדרך להפוך רצון למציאות? לפעמים זה הפיכתו למילים כתובות (אני מאמינה שלמילים יש כוח) ולפעמים זה פשוט לשחרר משאלה לחלל היקום והיא מתקיימת. מאחלת לך המון הצלחה.

  13. מאוד ריגש אותי, מירי היקרה, המסע הזה שתארת אל תוך הרהוריך בדררך תל אביבה, אהבתי את הצניעות והנחישות והנשמה המוטבעת בו .לי אין ספק שתעשי חיל ולמעשה את כבר עושה, שיהיה רק אור חומל של אהבה לכולנו, יקירה
    אמן אני יוצאת עכשיו מהבית לטיול חנוכיות רוצה לבוא?

  14. היי מירי, תודה על מה שרשמת לי בקשר לעבודות שלי בתערוכת פקעת.
    אני אישית אוהבת את הכתיבה שלך כי היא אמיתית , ברורה, לא מתנשאת, ומפרגנת כשצריך, אבל באמת,ויודעת לגעת בנקודות חשובות ורגישות.
    מנסיון אישי לא תמיד נעים, לפעמים לא ברור למי באמת איכפת ולמי יש אינטרס כאשר חובשים גם את כובע האמן וגם את כובע הכותב (או עורך מגזין או כל מה שכביכול מהצד השני). ניתקלתי בזה לצערי, והתאכזבתי לא אחת כשהתברר לי שידידי הטובים רצו רק במה לעצמם, ובאמת לפתיחות שלי – לא טרחו להגיע או גם במהלך תערוכה.
    לעניין תערוכת פקעת של עמותת אמנים יוצרים: לעמותה שהפכה את ה"קראפט" לאמנות, הצטרפו בשנה האחרונה מספר אמנים חברי סדנת התחריט באלחריזי, ויצרנו מעין תת-קבוצה של אמני הדפס. לטעמי התערוכה מגוונת בגלל החומרים.
    בחירת העבודות היתה אנונימית ע"י האוצר שנבחר – ניר הרמט שעשה עבודה יפה.

    • מירי פליישר

      להפוך את הקראפט לאמנות. משפט שאני צריכה לאמץ אילנה יקרה.
      אהבתי את קבוצת ההדפסים שלך ב"פקעת". בולטת עדינות המגע והמבע שלהן. כמו גם הצבעוניות המיוחדת. אבל כתבתי לך במקום אחר…
      מופלא בעיניי שקבוצת התחריטאים הצטרפה לאמנים יוצרים ולא לאגודת האמנים והפסלים. נושא מעניין למחשבה. וכן את אילנה מאלה שעודדו אותי בזמנו לכתוב על אמנות, ומאחת כמוך שמנהלת שנים אתר אמנות וקוראת ורואה טקסטים לרוב זו בהחלט מחמאה וזה בהחלט עידוד.
      לתערוכה בבית אריאלה כבר לא אגיע אבל אשמח לראות תמונות משם שלך ושל אחרים.
      נדמה לי שמצאת את המדיום שלך בעצם כבר ממזמן-ההדפס.

  15. מוכרת לי בעית האיזון בין הצורך בבדידות לבין הצורך בסיעור מוחין ולב שבמפגש עם עמיתים.

  16. רשימה כנה.

  17. קודם כל מירי דווקא הצילום היפה שלמרות שצולם בבוקר קרירת ואפור הוא מלא חום ואנושיות.
    ולגבי אמנים ואמנות…כל מה שנגיד גם ההיפך יהיה נכון ושום דבר לא ברור ומוחלט, וסגור ובכלל היום נראה ככה ומחר אחרת. לכן לכי עם מה שאת, מה שנראה לך נכוןץ תראי הרבה אמנות מכל סוג, זה תמיד טוב.
    ולגבי תערוכות, מסכימה עם איריס שאין ברירה ולפעמים צריך לשכור את השרותים האלה. זה לא אומר כלום על רמה או איכות. זה רק אומר שהאמן רצה להגיד את דברו.

    • מירי פליישר

      תודה לוסינקה יופי של עצות . שבת שלום!

      • הי מירי,
        בקשר לגלריות בתשלום: אני מציעה להזהר מדבר אחד – רובן סובלות מדימוי גרוע ובסופו של דבר האנשים שאת רוצה שיראו את התערוכה לא ילכו לשם.
        "רובן" אבל לא כולן. יכול להיות שהפתרון הוא קשר עם אוצרים טובים, שאולי הם לוקחים תשלום ואולי לא… וחוזר חלילה.
        מאד אוהבת את עבודותייך ושמחה לגלות את כתיבתך.
        בהצלחה, מירה

  18. גיורא פישר

    שבוע טוב מירי
    אני מוצא קשר בין הרהוריך על הדרך הנכונה לצאת מהמסגרת החברתית הקרובה ולהביא את עבודותיך לידיעת והערכת הציבור הצרכני (לא מילה גסה!!) ולחוגים המשפיעים בתחומך, ובין הפוסט של משה יצחקי (שהוריד אותו משום מה)הדן בדרך שבה הביקורת העיתונאית בוחרת לסקר את עולם הספרות.

    אני חושב, שאת חייבת לעצמך מספר נסיונות גם אם הם יעלו כסף. אחרת יש סיכוי שתבכי על החמצת ההזדמנויות.
    זו הדרך שבה נוהגים גם רוב הכותבים המוציאים לאור את יצירותיהם בהוצאות הדורשות תשלום, ומשלמים בשביל הזכות שיצירתם תראה אור.
    את צודקת מאד בכך שלהבדיל משירה ואפילו מציור, את נמצאת בעמדת נחיתות במדיה האינטרנטית שהרי הדבר החשוב ביצירתך הוא התלת מימד והמרקם שאינם עוברים נכון במסך.
    בהצלחה
    גיורא

    • מירי פליישר

      תודה גיורא
      נכון אתה כותב כשמכירים אותך פיזית וכשאתה מופיע בארועים ומראה יחס ליצירה של אחרים , יש סיכוי נוסף שגם אתה תוכר.בתנאי שאינך גרוע. וכן קשה להאמין שתקבל עידוד גורף אם אתה אמן גרוע במיוחד.
      כמו גם פה בבלוגייתנו.( מבחינתי לא הרבה כי הבלוגייה איננה מכילה הרבה אמנים פלאסטיים) . אתם אנשי הספרות נדמה לי שיוצאים נשכרים ממנה לא מעט.
      אבל גם אני ולו רק בגלל קהל האוהדים המעודד.
      שבוע טוב

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר