אושר (זמני) תלוי בשניים

החתונה היא סמל משמעותי בתרבות האנושית שהיווה  עבור נשים  את רגע השיא בחייהן, לו ייחלו, אליו התכוננו. שמלת כלה, מכונית מקושטת, כוסות יין, תפאורת קיטש, נסיך ונסיכה.

באמונה אנגלית מן התקופה הויקטוריאנית היו  נערות צעירות נוהגות לאסוף כפתורים ולהשחילם על חוט ארוך. כאשר יושחל הכפתור האלף במספר יופיע החתן המיועד, רצוי נסיך כמובן. תחפושת כלה או נסיכה היא התחפושת המועדפת על ילדות בנות  5  גם היום  והאגדות הידועות כמו היפהפייה הנרדמת, הנסיכה והעדשה, או סינדרלה  פופולריות ומסמלות  חלום או אשליה גם כאשר אנו יודעים שהמשפט "והם חיו באושר ועושר" אינו מתקיים  במציאות היומיומית. 

 

 
איור  של הרמן ווגל מ- 1893 לאגדה "סינדרלה"  של האחרים גרים

 

ארבע אמניות טיפלו בדימויים והסמלים הקשורים בנושא בתערוכה שהוצגה בגלריה העירונית בעיר רחובות : אורית מאיר – "תלוי בשניים" ציורים בצבעי שמן. רחלי רוגל – "אחת ויחידה" עבודה על בדים. טל אמיתי – "אושר זמני" – מיצב. מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל – "בטון ומלט" עבודת וידאו. 

 

אורית מאיר בציורים ההיפר-ריאליסטים, השתמשה בשמלת הכלה שלה  כמוטיב כדי לחשוף את  הפער בין אשליית הזוהר של החתונה ומה ששמלת הכלה, האישית שלה, הריקה מגוף   מייצגת  – לבין החיים האמיתיים שלה : אשלייה פרטית שהתנפצה.

היא מציירת את שמלת הכלה בדקדקנות מופלאה, חסרת פשרות. ציוריה יפהפיים וריאליסטים

ונראים במבט ראשון כצילומים.  המתבונן המשתאה מתקרב כדי לבדוק האמנם  הקולב שעליו תלוייה השמלה הינו אמיתי או מצוייר. בתערוכה גם ציורים של חלקי לבוש תחתונים עשויים מתחרה נשית ועדינה  בסדרת ציורים קטנה יותר.

 

אורית מאיר מספרת את סיפורה  האישי דרך ציוריה ללא הצהרות גדולות, בדרך צנועה ואינטימית.

העיסוק בבדים, תפירה.

 

חומרי הרקמה  וחוטים מאפיין גם  את עבודותיה של רחלי רוגל אבל היא משתמשת בבדים וחוטים אמיתיים. עבודותיה  של רוגל  עשויים כפתורים וניטים צבעוניים על בדים וזאת בהקשר של סיפורי אגדות. אחת העבודות נראית כשמלת כלה הפוכה , עשויה משולש שווה שוקיים. העבודה תפורה מאלף כפתורים שונים זה מזה. כאשר שורות הכפתורים הינם בעצם מזרונים ואם מתבוננים היטב רואים שבתחתית העבודה מופיעה "עדשה" ירוקה  ולמעלה יותר נסיכה קטנה, לפי האגדה הידועה "הנסיכה והעדשה".

 

טל אמיתי יצרה מיצב בנושאי סמלי יום החתונה. בחלל התצוגה היא הציבה שלד אדום של מכונית חתן-כלה, עטופה בסרטים אך ריקה מתוכן ולצידי הקיר כוסות יין אדום חצי מלאות.

על הקיר כתובת  Hapiness מוזהבת, עשוייה משרשרת של טבעות נישואין. הסמלים ריקים כמו קליפות,התמקדות הינה בקישוטים החיצוניים בלבד של  מראית- העין של האושר המושלם. 

 

מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל עוסקות  בסרט שלהן בנושא הטקסיות. "טקס האנשים הדומים" המתרחש בעיר לחוף- ים . בזמן הטקס שבו מתקיים מפגש בין צמדי אנשים דומים זה לזה מתוך הנחה שהדמיון ייצור שיתוף מחודש ביניהן. שלוש נשים צועדות לבושות שמלות מלמלה כאשר בזמן הצעידה טובעת רגלה של אחת מהן בבטון. 

 

בקטלוג התערוכה, הזכירה  האוצרת, אורה קראוס  אמניות נשים שעסקו בעבר גם הן בנושא זה, ביניהן סופי קאל –  האמנית והצלמת הצרפתייה שביימה לעצמה חתונה בעבודתה "החתונה המזוייפת" מ- 1992, הזמינה חברים ובני משפחה שהצטלמו על מדרגות הכנסייה, כולל טקס אזרחי ועוגת חתונה והנציחה את האירוע במצלמה. סופי קאל בעבודותיה נוגעת בתחושת הבדידות והכאב. היא משתמשת בחפצים ואנשים אמיתיים דרכם היא מספרת משהו. העולם הריאליסטי הוא החומרים שלה: חדרים בבתי-מלון, חפצים, קברים. הצילומים שלה מלווים בטקסטים, כאשר  הזייה, משאלות ואמיתות כואבות מעורבות בהן. השימוש בבדים ובחומרים "נשיים" באמנות אינו חדש. הוא טופל לראשונה ע"י אמניות פמיניסטיות מרכזיות עוד בשנות השבעים.

 

מרים שפירו, אמנית שיצרה תחילה בסגנון המופשט הגיאומטרי, שינתה את סגנונה באופן קיצוני תוך שאימצה את השימוש בטקסטיל דווקא כסימבול לחופש נשי, כאשר הקשר לאמנות מינימליסטית גיאומטרית נשאר, עקב העיסוק בדוגמאות הבדים הגיאומטריות והחוזרות.

היא ייסדה תנועת אמנות שנקראה  Pattern and Decoration. בעבודותיה השתמשה בחומרים מסורתיים של מזרח אירופה, רקמות וטלאים ובדוגמאות הדקורטיביות של בדים אתניים  מתרבויות כמו סין, והודו. שפירו השתמשה בחומרים כמו בדים וכפתורים, בסגנון ה quilt המסורתית האמריקאית  מתוך מאמץ להעלות את סוג העבודות שאופיינו עד אז כעיסוק והתמחות של נשים  במסגרת עבודות הבית מדרגה  כאשר היא מכנה אותן בשם  femmage, נותנת להם מקום של כבוד ומעלה אותן מ- אומנות שימושית-נשית  ל- אמנות. 

 

 

בשנים האחרונות ישנו שימוש  גובר של אמנים בחומרים מסורתיים כמו בדים ורקמות תוך הרחבת האפשרויות  מעבר לשימוש בחומרים שאינם החומרים הקלאסיים באמנות.

יותר מכך,  השימוש בחומרים שאפיינו בעבר רק נשים, שוב אינו נחלתן בלבד. "רקמת פעולה" היתה תערוכה שהוצגה  לא מזמן במוזיאון הרצליה לאמנות. עשרה אמנים , גברים ונשים  מהארץ ומחו"ל המשיכו את הקו  שהחלו נשים בשנות השבעים ואשר מרחיב את טווח החומרים שבהם משתמשים אמנים.

החומרים שהשתמשו בהם הינם חומרים רכים: חוטים ובדים , גומי גלילי צמר יריעות בד וחומרי טקסטיל שונים.

 

באופן מיידי נוגע העיסוק בחומרים אלה בסטריאוטיפים של חלוקה מסורתית לחומרים נשיים או גבריים,  אך הם גם נותנים לחומרים אלה משמעות חדשה. עבודות כאלה הינן תלת מימדיות ומתפרסות גם לחלל סביבן.

גם יצירתה של נלי אגסי "לחישות" מתוך התערוכה רקמת פעולה  הינה שמלה. היא עוסקת גם בחומר וגם בגוף ובמרחב. בערב הפתיחה עמדה האמנית לבושה בשמלת הצמר האדומה, לאחר מכן נותרה השמלה בחלל התצוגה כעדות לפרידה, ניתוק של הגוף מהיצירה. נלי אגסי יצרה מין אגם של דם שהיא כמו טובלת בו. אגסי  יוצרת מתוך נשיותה אף שלדבריה היא "חשה שהיא עוסקת גם ברבדים שאינם מצומצמים רק לפוזיציה הנשית".

 

השימוש בחומרים שאפיינו בעבר בעיקר נשים, שוב אינו נחלתן של נשים בלבד והחומרים שהיו מזוהים אוטומטית  עם נשים  מערבבים בין החלוקות המסורתיות בין גבר לאישה.

העיסוק בבדים וחוטים שנחשב תמיד  לעיסוק נשי ביתי, הקשור לנדוניה, לתפירת שמלת כלה  וכהכנה לתפקידים הנשיים במשק הבית  והעיסוק בסמלי היום הגדול של החתונה, בא בתערוכה "אושר זוגי"  לומר משהו שונה שהינו דווקא הצהרה נשית של כוח.  קשה יותר למכור להן אשליות.

 

* כותבת מאמר זה נשואה באושר (יחסי) לנסיך… העושר, כך מקווים אולי עוד יגיע. 

 

למאמר המקורי עם תמונות   http://www.e-mago.co.il/Editor/art-53.htm

 

 

 

(המאמר נכתב בעקבות תערוכה שהתקיימה בגלרייה העירונית לאמנות, ברחובות )