כאב מעודן

 

 

 

כשאני עוסקת באמנות אני שואלת את עצמי לא פעם:  מה נחשב פרטי ומה נחשב ציבורי? עד כמה אני יכולה לחשוף ברבים את הפרטים האישיים, הקטנים או הגדולים, לעיתים האינטימיים של חיי?

עד כמה אני מעוניינת לאפשר לצופה לחדור לפרטיותי, לרגשות שלי, אל השמחות או המשברים, מצבי הרוח או המצוקות והאם יכול הצופה בכלל להבדיל בין אמת ודמיון?

 

כבר לפני למעלה מ-20 שנה, כשיצרה את סידרת הצילומים The sleepers ( les Dormeurs) עוררה האמנית סופי קאל שאלות לגבי החשיפה באמנות:
מה נחשב לציבורי ומה פרטי בעיני האמן ובעיני הצופה? היכן עובר קו הגבול בין האמנות לחיים? האם קיים קו כזה בכלל?

 

סופי קאל, האמנית ילידת פריז צילמה בפרויקט זה אנשים וחברים ישנים במיטה בבית מלון. הסדרה כללה  צילומים של חברים ואנשים זרים הישנים במיטה בחדר בית-מלון. כל צילום, לווה בטקסט שתיאר אותו או התייחס אליו.

שם, בשנת 1979 , התחילה קאל את דרכה כחוקרת, כסוג של  בלשית, אשר בונה את הביטוי האמנותי  שלה תוך התעלמות מן הפרטיות של האובייקטים שלה – לעיתים בהסכמתם – אבל לרוב ללא ידיעתם, כולל מהפרטיות של עצמה.

 

שורשיה האמנותיים של סופי קאל נעוצים ככל הנראה באמנות הקונספטואלית של שנות השישים שעסקה בדוקומנטציה, אבל קאל משתמשת בדוקומנטציה בצורה מקורית וסנסציונית. היא יוצרת שוב ושוב וריאציות שונות לנושא של טשטוש הגבולות בין הציבורי והפרטי במשך שנות הקריירה שלה, שזכתה להכרה בינלאומית נרחבת.

המדיות בהן היא משתמשת מגוונות: צילום, כתיבה, ספרים, סרטים והופעות.

 

ב-1980 ביצירה  Suite vénitienne עקבה קאל אחרי גבר מפאריס לונציה והפתיעה אותו בצילומים במשך כשבועיים. העבודה היתה כרוכה בהכנה בלשית ממש של איתור בית המלון בו שהה. היצירה הפכה לספר רב מכר בצרפת. שנה לאחר מכן, חזרה לונציה ועבדה כחדרנית בבית מלון לצורך הפקת הפרוייקט  The Hotel .

בעבודה זו תיעדה וצילמה את הפריטים האישיים של אורחי בית מלון בונציה שבו עבדה באופן זמני כחדרנית. היא חקרה את הפריטים האישיים של אורחי המלון ואת מצב חדריהם בזמן שאלה נעדרו מהם, תוך שהיא יוצרת לעצמה סיפורים דמיוניים על זהותם וחייהם תוך חיטוט במזוודותיהם, במגירות הארונות  של האורחים ולומדת מכך על חייהם. היא מספרה כל חדר וכל אחד מהחדרים  צולם כשבו המיטה הבלתי מוצעת וחפצים בחדר כשהיא מתארת בכתב יום אחר יום מה מצאה באותו חדר ומה למדה מתוך ממצאיה על האנשים שהתארחו בו.

באותה שנה יצרה את העבודה The address Book שפורסמה בעיתון יומי ועוררה עליה אחר כך זעם ותביעות. לאחר שמצאה ברחוב פנקס טלפונים אבוד, לפני שהחזירה אותו לבעליו היא צילמה את תכולתו ויצרה קשר עם האנשים שהיו רשומים בו, כדי ללמוד מהם על בעל הפנקס. במשך חודש פירסמה את תוצאות ראיונותיה בעיתון Liberation אשר לאחר מס´ שבועות פרסם את תגובתו הזועמת של בעל הפנקס שחייו נחשפו.

 

סופי קאל מתנהגת לעיתים כציידת, הצדה את חייהם של אנשים לפעמים בצורה מרושעת, עם מידה של מופרעות והרבה חוצפה אבל גם עם הרבה עצב ומלנכוליה, הרבה לפני שהטלוויזיה חשפה אותנו לחומרים דומים בתוכניות הריאליטי של העולם האמיתי.  בהקשר זה, ניתן אולי לכנות את מה שקאל עושה כאמנות ריאליטי.

 

בעבודות אחרות היא משתמשת גם בעצמה כחלק מן התיעוד, כמו הפרוייקט שבו שכרה בלש פרטי שיעקוב אחריה במשך יום שלם, בעבודה The shadow  או פרוייקט "מתנות יום הולדת"   שלה אשר אספה, צילמה ותיעדה.

 

בספרה –  Exquisite Pain היא מתעדת את סיפור פרידתה הכואב מחבר אהוב  שעזב אותה לאחר 3 חודשים בהם לא ראו זו את זה, כאשר נסעה ליפן, היא תרגמה ליצירת אמנות כיומן בו תיעדה במשך  100 ימים את סיפור הפרידה וגם את סיפוריהם של חברים ואנשים זרים שסיפרו לה על כאבם וצערם.

בעבודה אחרת היא אירגנה לעצמה צילומי חתונה מזוייפת עם אורחים ומשפחה.

ב The striptease  מ- 1979, עבדה קאל כחשפנית וחבר צילם את התהליך, כולל מריבה עם רקדנית אחרת.

גם בעבודות:  Double blind ,  ו- Autobiographical stories  היא משתמשת בעצמה כחלק מן התערוכה. בעבודות אלה היא משאירה לנו להרהר ולתהות שוב היכן עובר הקו בין העובדות האמיתיות לדמיון. מה היא האמת ומה הפנטזיה שלה?  מה היא מחפשת, האם זו אמנות או אובססיה?

בטקסיות מוזרה היא לוקחת  ארועים מחיי היום יום שלה וחושפת אותם בסדרות של עבודות ופרוייקטים. בדרך כלל משולבים בהם צילומים וטקסטים שמלווים אותם. הצילומים שלה הם פיסות מידע  מתועדות: סיפורי רחוב, זירות התרחשות, צילומים ארכיוניים.

 

סופי קאל היא למעשה מספרת סיפורים. היא משתמשת בחפצים ובאנשים אמיתיים כדי לספר את סיפורם, ותוך כדי כך בעצם מספרת לנו על עצמה. היא צופה אבל גם ניצפית. היא  לא חוששת לחשוף את הכאב הפנימי שלה, את העצב , והבדידות.  סופי קאל היא אמנית מתעדת , כאשר תהליך התיעוד הינו טכני אבל מלווה בראייה אישית. אפשר לראות בה מין עיתונאית – פואטית,  כששוב ושוב היא מפתיעה כשהיא מטשטשת את הגבולות בין בין האמנות והחיים. למעשה כל הפרוייקטים שלה קשורים זה בזה וניתן לראות בהם מעין יצירה אחת גדולה, מסה אחת.

 

 

מאז עבודתה הראשונה בסוף שנות השבעים, השיגה סופי קאל  הכרה בינלאומית, עבודותיה מוצגות במוזיאונים לאמנות מודרנית ברחבי העולם, מרכז פומפידו בפאריס, ומוזיאונים לאמנות בבוסטון, רוטרדם טוקיו תל-אביב, ואף בירושלים בפרוייקט בו עסקה בקו ה"עירוב".

הסופר פול עיצב דמות בצלמה בספרו ´לוויתן´, דמות שקרא לה מריה טרנר . הוא השתמש ברשותה באפיזודות מחייה כדי ליצור דמות חצי דמיונית  אשר נהגה בין השאר לאכול לפי דיאטת צבעים, דהיינו – כל יום מאכלים בצבע אחר…

 

סופי קאל היא אולי דוגמא קיצונית לאמנית שחוצה ביצירתה גבולות וחודרת לפרטיות של אנשים אחרים כדי לחקור את המשמעויות שעשויות להסתתר שם. היא חושפת חללים ציבוריים וחוקרת אותם בצורה אינטימית ומצד שני גם חושפת ברבים את הפרטים הקטנים, האישיים והאינטימיים של חייה שלה.

יותר מכך, משאירות בי עבודותיה  דוקא רושם עז של בדידות אנושית  שהיא מנסה נואשות לפרוץ.

בחברה מנוכרת וחומרנית שמתנהלת בקצב מטורף, האמן ביצירתו יכול לבטא את תחושותיו וכמיהתו לקשר אנושי ולספר את סיפורו  דרך האמנות.

ולשאלתי שבראש הדף תמיד קיימת האפשרות לאמן להשאיר לצופה לתהות בעצמו מה אמיתי ומה פנטזייה.

 

 

למאמר עם תמונות 

 

ומעט על עצמי לרגל פוסט ראשון זה:

אני מציירת, מאיירת, אמא.  ילדות באשדוד ליד הים, אחר כך תל-אביב ורחובות. בוגרת "המדרשה לאמנות" (רמת-השרון).  חברה באגודת המאיירים הישראלית. מציגה בתערוכות ומאיירת לספרים.
תמיד התבטאתי בציור. אני מציירת מגיל צעיר והייתי מודעת ליכולתי כבר מגיל רך.
בעבר עסקתי ברישום, התנסיתי בטכניקות שונות, הדפס ועוד. בשנים האחרונות ציורי  הם בדרך כלל קולאז\\\'ים מסוגים שונים, בטכניקות מעורבות, בהם  אני משלבת אלמנטים של כתב, יומנים, מכתבים,  דמויות נשים, דגים וקונכיות  ומוטיבים שונים  בטקסטורה וצבע. עבודות לרוב על נייר. 
בעבודות שלי מהתקופה האחרונה מופיעים דגים בצורות שונות – חיים, מתים ואידרות, וציורים העוסקים בזהות נשית  ובדימוי נשי. הציורים שלי מדברים בשבילי ואומרים דברים  שלא תמיד אני יכולה  לבטא במילים.  לפעמים הם מסבירים לי   את עצמי  וכשאני מנסה לפענח אותם אחרי שציירתי אותם ומנסה להבין מדוע זה נעשה כך או אחרת –  הציורים הם אלה   שעוזרים לי  להבין.

לעיתים אני מושפעת משירים ולכן ציורי הינם מעין שירים מצויירים. ההשפעה פואטית ולפעמים הם איור ישיר לשירים של  משוררים או בהשראתם. והכי הרבה: נתן יונתן.

בנוסף, אני  אוהבת מילים, מכושפת ממילים, (גם בתוך הציורים),  וכל מה   שמריח כמו ספר. אוהבת צבעים: צבעי מים שקופים, צבעי גואש, עפרון, פחם, הרבה נייר נייר נייר…

עורכת את אתר האמנות "טקסטורה"  www.art-text.com

האתר האישי שלי   www.ilanagraf.com