שלמה אֲבַיּוּ: שיר ושיח משורר ומתרגם
למקרא ספרו של
חנן חֶבֶר
"מראשית – שלוש מסות על שירה עברית ילידית",
קשב לשירה, 2008
את הספר קיבלתי מידו של ידידי, המשורר והעורך רפי וייכרט. קראתיו יותר מפעם אחת תוך שאני מסמן בעטי ביטויים, שורות וחלקי משפטים, אם מתוך הסכמה לכתוב ואם מתוך רתיעה. איני יודע אם הדברים יגיעו לידי מאמר מסודר. מכל מקום, חב אני תודה לחנן חבר על שלש המסות החשובות שלו הבנויות בכישרון ובקפדנות של חוקר רציני. המסה הראשונה "המצאת הילידיות בשירת אסתר ראב" המכונה גם "המשוררת הצברית הראשונה" שהיא, לדברי החוקר – דור ראשון למשוררי הילידיות. המסה השנייה "וידעתי הכול מראשית – פרדוקס הילידיות ב"פרחי אש", לחיים גורי", משורר שהחוקר מביאו כדור שני. המסה האחרונה כמצופה עוסקת בדור השלישי, ומוקדשת לשירת משה דור. בעינַי שלושת המשוררים טובים, עפר אני לרגלי ההישגים הלשוניים והפיוטיים שלהם. הערותי פה אינן באות חלילה להפחית מערכם כאמנים. מעניינות אותי תופעות "הצבר" ו"הילידיות" בשירה ובאישיות המשוררים, כיוון שאני מזהה בהן יותר מקורטוב התנשאות, ובמקרה של דור – אפילו רהב דוחה.
* * *
אני מגדיר את עצמי כמשורר עברי-ישראלי, למרות שאיני צבר או יליד (ודוחה את המגדירים אותי כספרדי-תורכי-עדתי-אתני, ולא כאן המקום להרחיב מדוע). להלן שניים משירי המתייחסים ל"צבר" שנכוויתי מקוציו כבר בהגיעי כילד-מהגר בן עשר למזבלה הבריטית הנטושה ב"בית העולים באר יעקב". השירים אינם מותירים ספק באשר לתגובתי. הראשון ממוקד במפגשי הראשון עם תלמיד בשם רענן, "צבר" שנקלע בראשית שנות החמישים לבית הספר לילדי העולים בפאתי נס ציונה:
צבר רענן
גַּם כַּחֲלוֹף מַחֲצִית הַמֵּאָה וְיוֹתֵר
צְרוּבִים בְּזִכְרוֹנִי רֹאשׁ מְתֻלְתָּל,
פָּנִים מְנֻמָּשׁוֹת, עֵינָיו הַמִּתְנַשְּׂאוֹת:
"אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי צַבָּר, לֹא עוֹלֶה כָּמוֹךָ,
וְאַתָּה יוֹדֵעַ עִבְרִית יוֹתֵר מִמֶּנִי?"
הִפְתִּיעַ רַעֲנָן, צַבָּר יָחִיד לִרְפוּאָה.
חָמוֹר אֲפַרְפָּר שֶׁאֲדוֹנָיו הָעֲרָבִים
נְטָשׁוּהוּ הֶפְקֶר רָעָה לְיַד הַגָּדֵר:
"גַּם הוּא, כָּמוֹךָ, נוֹלַד פֹּה!" עָנִיתִי
טִינָה בְּעוֹד אֶצְבָּעִי תּוֹפֶפֶת עַל רָקָה:
"רַעֲנָן! הַכֹּל תָּלוּי בְּטִיב הַמִּלּוּי!"
מֵהַיֶּלֶד רְפוּי הַשְּׁרִירִים אַךְ גִּבּוֹר–בְּמִלִּים
שֶׁהָיִיתִי לְפָנִים, יַלְדוּת סִמָּן לַבָּאוֹת,
נִבְצַר אָז לִרְאוֹת שֶׁהָיוּ וְיִהְיוּ שָׂפוֹת אֲחֵרוֹת.
חֲמִשִּׁים וְאַחַת, אוּלַי שְׁתַיִם הַשָּׁנָה
בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל זֶרֶם הָעוֹבְדִים,
יֻעַד לְיַלְדֵי עוֹלִים טְעוּנֵי קִפּוּחַ
בִּפְאַת סָרָפֶנְד–אַל–חָרַאבּ.
יְלִידֵי הַמָּקוֹם לָמְדוּ בְּנֵס צִיּוֹנָה,
בַּמּוֹשָׁבָה, הַרְחֵק מֵאִתָּנוּ, כַּמּוּבָן.
5.7.05 (נכלל ב"רוקי מרציאנו, גיבור נעורי" קשב לשירה, 2006)
ואילו השיר השני, מדבר על חברי "הצברים" שלמדו יחד אתי בגימנסיה, בסוף שנות החמישים, ובאוניברסיטת ירושלים, בראשית שנות השישים.
חסד הרוח
רָעַשׁ פִּרְיָם בִּנְעוּרַי רָעֲשׁוּ עֲלֵיהֶם
הָיוּ הֵם פֶּרַח מְיֻחָל בִּנְיָמִין
שֶׁל כָּל הַמְּדִינָה הַחֲדָשָׁה הַזֹּאת
בְּעֵינֵיהֶם
דַּעְתָּם
רַהֲבָם
לַעֲגָם
לְכָל הָאֲחֵרִים שֶׁאֵינָם כְּמוֹתָם
לְעֵינֵינוּ
מַזָּלָם
עֲבָרָם
רָעָתָם
סֵתֶר לֹא הָיָה מִשַּׁחַץ קוֹלָם
וְכֻלָּנוּ פְּעוּרֵי פֶּה שְׁמַעְנוּם
חוֹמְדִים עַל כָּרְחֵנוּ הַצְלָחָתָם
אֵיךְ הִסְתַּלְּקוּ מֵחַיַּי אֶחָד אֶחָד
זֶה יָרַד זֶה עָלָה אֵלֶּה נִשְׁכַּח שְׁמָם
שַׁבֵּחַ אֲנִי הָרוּחַ טִאטְאָה אוֹתָם
1.9.1978 (נכלל ב שורשיהים, 1979 הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979)
* * *
למקרא ספרו של חֶבר חשתי בדחף לשוב ולהגדיר לעצמי איפה אני בכל הסיפור הזה, ומה דעתי על תופעת "הילידיות" שהמחבר מיטיב לחשוף את כל חולשותיה וניגודיה הפנימיים. נולדתי וחייתי את העשור הראשון לחיי – כילד ברובע היהודי של איזמיר, תורכיה, כיהודי חשתי באופן מוחשי את האנטישמיות ואת היד האלימה של הלאומיות התורכית כלפי כל המיעוטים (מדובר במלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה…). מיד עם "העלייה" לישראל מתרחש בי נתק גדל והולך מעולמם החברתי-תרבותי של אבותי, ומאוחר יותר – מעולם האסלאם שבצילו חיו אבותי מאות שנים, ומן הדת היהודית, כמורשת מאובנת ואנמית מזה מאות שנים ולאחרונה – כגורם עוין וחתרני במובהק לאופייה הדמוקרטי והחילוני-המודרני של מדינת ישראל.
בששת העשורים שאחרי זה – גדלתי והתחנכתי כמהגר בשולי החברה של מדינת ישראל. אגב, להשכלתכם, בבתי הספר היהודיים והלא-יהודיים בתורכיה, החל מסוף המאה ה 19 – לא היתה ולו מילה בודדת על "מזרחיות" או"ספרדיות". תכלית החינוך הפורמלי והלא-פורמלי הן בתורכייה (כילד רך שנים) ובוודאי בישראל (כנער, כבחור וכמבוגר) היתה ועודנה – להטמיע ולהזדהות עם ערכי תרבות המערב. איני מצטער על כך. לטוב ולמוטב, זאת התרבות שיש להגדירה כבת-זמננו. ובפועל – תרבותי וערכי הרוחניים, הם מערביים במובהק, ממש כמו יתר התלמידים שלמדו עמי ביסודי, בתיכון ובאוניברסיטה (בנם ציונה, ראשון לציון, ירושלים). אולי בהבדל אחד קטן – שאני יודע כמה שפות אירופיות ואסיאתיות, בנוסף לעברית ולאנגלית שלימדו את כולנו כאן. למרות שזה לא הביא לי ידידים משום צד של המתרסים החברתיים – הסתייגתי והתבטאתי בפומבי ובחריפות יתירה – לא רק כנגד ה"צבריות" כי אם גם כנגד התארגנויות והזדהויות "מזרחיות/עדתיות/אתניות" בתרבות, בחברה ובפוליטיקה. כתוצאה מזה, ניתן לומר שכך או אחרת, אני חי במעין שטח הפקר שאינו המשך של עולם אבותי, ואינו התערות ממשית בעולמה של מה שכונה עד לא מזמן "ההתיישבות העובדת". חשוד על הראשונים (כ"ספרדי מתכחש למוצאו") ועל האחרונים (כאדם שיודע יותר ממאתיים מילה ואינו "נציג נאמן של שכבות המצוקה", שהרי הם התמוגגו מנערי רחוב "פנתריים", אף פעם לא מאינטלקטואלים…). בקיצור, מעין גלות משוררים מתמדת, שחלקה מרצון וחלקה מאונס. שייכותי ל"פריפריה הרגשית", הזאת מתגלה גם בשירַי בביקורת די נוקבת כלפי פְנים ובה-בעת – כלפי "החברה הקולטת" המרוצה כה מעצמה…
* * *
בהקדמה ל"אוזנו הכרותה של ואן גוך" – ספר שירַי החדש הנמצא אצלי בכתובים (הערה עכשווית מתקנת: הספר אמנם הופיע ב"קשב לשירה" ב 2010, אך תחת כותר אחר – "מעין הבטחה"), אני מונה במפורש את שמו של משה דור יחד עם שמותיהם של משה שמיר וחנוך ברטוב, כאנשי ספר מובהקים, שאני חב להם תודה על שהואילו, בשנות השמונים, לפתוח בפני את המדור הספרותי שניהלו. "העניין האישי", שהחריף למקרא ספרו של חנן חבר. יש לו קשר בעיקר לכתוב במסה השלישית, וליתר דיוק – למשה דור האיש, שפעם רחשתי לו ידידות מאופקת, אולם, לפני כשנתיים – ניתקתי ביוזמתי את יחסי עמו. איני בא כאן להטיל ספק בהישגיו הלשוניים והפיוטיים. שירתו, בעיקר המוקדמת מרשימה בעיזוזה גם כיום (אגב, התרשמתי בצורה דומה גם למקרא שיריו של חָבֵר אחר מחבורת "לקראת" – משה בן שאול המנוח). ובכן, הפרק המתאר את דרכו של דור בשירה ובהגות המפרנסת אותה גדוש בביטויים שחלקם בלבד הם ציטוטים משיריו או ראיונות שהעניק משה, והאחרים – סיכומים או פנים שהחוקר מגלה בשירת משה ובאישיותו. להלן כמה מהם:
"בן המקום מתוקף היחרטות המקום בבשרו..עמ' 64", "מה שמתרקם כאן, בתוך מהומת (! – סימני הקריאה שלי.ש.א.) השבטים והעדות (!), המוצָאים וההשתייכויות. בתוך ערב-הרב (!) הזה של זיכרונות קולקטיביים מתנגשים, מה רבה חשיבותו של מיתוס המאחד…עמ' 65", "ארץ ישראל של דם (!) אהובה שבעתיים…עמ' 66", "… בשורת הנביא המקומי(!)…עמ' 69", "בראיון אחר חשף משה דור את הילידיות כתגובת-חרדה לעליות הגדולות (!) שהגיעו למדינת ישראל הצעירה… גם הילידיות של הדור השלישי, שצמחה כבר במדינת ישראל, מאופיינת על ידי החרדה הזאת.." או בציטוט מדברי משה עצמו "חלמנו על מדינה… משא נפש זה היה בעל משמעות פיסית (!) בשבילי ובשביל שכמותי, והנה, חלו תמורות-יסוד ועמו נעלמו כל הביטחונות הנפשיים שהיו לנו(!). ארץ ישראל שלנו (!) לא היתה עוד… לנו היתה רק הארץ הזאת… וגם הארץ הזאת שינתה לפתע את פניה… עמ' 69-70", "הקשר לגזע (!) ולארץ (!)..עמ' 78", או "כמה אני שונא אותם/ את הנכרים (!), את המורשות הזרות (!) ממדינות הערפל (!)…עמ' 79", "יריד הומה (!) של אנשים מאלף/גוני החומר הנכרי (!)… עמ' 79", "נִפְלִים אנו (!) במלוא-ארץ..עמ' 85" ,"אני חשתי בחריפות יתרה את משבר ההתמוטטות (!) של נופי המולדת האינטימיים (!) לנוכח גלי העלייה ההמונית (!)…עמ' 86", "הגזע (!) החדש… עמ' 88)", "במערות הדם (!) העמוקות… עמ' 89)", "אני חוקק קעקע תורה חדשה… עמ' 90)", "היליד נעלה על הנכרים (!) ושונה מהם באורח מובהק ובניגוד להם הוא קשור קשר לא אמצעי למרחב המקומי… עמ' 91)"
הביטויים שצוטטו מעלים אסוציאציות לא נעימות של פולחן דם-גזע-אדמה, גם הביטויים הפחות חריפים: מקומי-ילידי-צבר… שחץ ורהב בוטה מזינים אותם. צריך לומר בפירוש: בתחום הזה של הלעזה ודברי רהב כלפי "העליות" מאסיה ואפריקה היו מקרים חריפים בהרבה ממשה דור, כגון, דוד אבידן, סופרמן ידוע, איש המאה "השלושים"! דן בן אמוץ, הלץ המשתלח שרבים התמוגגו מדברי בלע שהשמיע… קְרוֹי "האינטלקטואל" הידוע לשמצה.. וכיוצא בהם. אגב, כולם ילדים בעייתיים של אימיגרנטים יהודים מוכי גורל ורדיפות מפולין שהשיאם ליבם להתבטא בסגנון של יונקרים פרוסים… תופעה מעוררת גיחוך אולי אפילו חמלה).
ניתנה אמת להיאמר, גם בשנים שהתרועעתי עם משה – חשתי בלא מעט מהתבטאויותיו שרוח הגאווה שלו מהולה ביותר מקורט התנשאות. יותר מאבק "התפטרנות" היה שם כל הזמן, אבל "עברתי לסדר היום" כי בעיני היה קודם לכול – אינטלקטואל ואיש ספר, ואני חונכתי מילדותי לכבד תלמידי חכמים ולהוקירם. הקרע ביחסים חל כאשר נימת דיבורו, אולי בעטיים של מכאובי הזיקנה ושאר טלטלות גורל, כאשר נימת פנייתו אלי בכתב, בעת היותו בארצות הברית – לבשה נוסח של ג'נטלמן אנגלי המנחית הוראות ל"בַּטלר" שלו… – פקעה סבלנותי. על הרבה אני מוחל אולם רברבנות ושחצנות, אני מודה – קשה לי לעכל.
ינואר 2009 (הרשימה נדפסה ב"מאזניים" פבר' 2009)
#
שלום שלמה
אני אמנם מדור "צעיר יותר", אבל אני בהחלט יכול להבין על מה אתה מדבר ולחוש את כאבך.
תודה על הזוית האישית שהבאת לכאן
גיורא
גיורא היקר
תודה על תגובתך. ראה תשובתי לאביטל קשת.
בידידות – שלמה אביו
חשוב מאד שהעלית את זה.
כתבת את זה עם המון כבוד ושאר רוח .
אם כי כולי תקווה שבכל זאת תמחל. המחול, מחול. הוא קודם כל למען עצמנו.
שלום לך, אביטל קשת
ובאותה הזדמנות – כדי למנוע חזרות – גם לגיורא פישר ולאיריס אליה כהן היקרים
.
אלף תודות על קריאתכם הקשובה ועל תגובתכם לרשימה שלי על הילידיות.
.
אגב, אין מדובר בתופעה שחלפה מן העולם, אותה גברת מסתובבת היום בשינוי כלשהו של האדרת, והיא אינה סימפאטית יותר בשל כך.
.
מקווה להוסיף בקרוב פוסט על הנושא, שילווה בשיר "תסמונת הסופר הטטארי"(הכלול בספר שירה החדש שלי – "מעֵין הבטחה", קשב לשירה, 2010).
באיחולים לשנת 2011, הבאה עלינו לטובה, הבה נקווה – שלמה אביו
שלמה יקר,
אין לי מושג איך פיספסתי את הפוסט הזה, אבל תמיד טוב מאוחר מלעולם לא.
רשומה מרתקת וכואבת שחייבת למצוא דרכה לפירסום נרחב יותר.
תודה שהבאת, וברוך הבא.
שלום איריס
תודה על תגובתך וראי תשובתי לאביטל קשת המכוונת גם אלייך
כל טוב לך – שלמה אביו