שכול (פרוזה לירית)

אשה עטופה, פניה אינם נראים רק תנועתה. כוח פלאי דוחפה במעלה הבוץ.

זקן מחכה למעלה, תחת זיז בולט כגג על מושב שבנוהו דורות.

בהבחינם זה בזו, היא בקריאות נרגשות מאיצה הילוכה, הוא מרים מקלו כמו לתמוך בקולו החלוש.

נופלת על כתפו מתיפחת, עם שריקת הרוח נסחפים מר היאוש והקינה, החרדה ואובדן העצות, מרחק מעט משם ומתפוגגים כאד.

בלטפו את ראשה, ידו הרועדת מגלה את אי יכולתו לעשות למענה. על ראשה על המטפחת, ידו מוכתמת זיקנה, בצפרנים שחורות מבוקעות, כזר אבל מונחת.

בהרות לבנות תחת זקנו הדליל. עיניו עכורות צער חייו וצער השעה. ראשה עוד רוטט על כתפו וגופה הגדול החם נרגע נואש בתוך מעילה. כתפו הכחושה שתחת לחיה אינה האחרת, הדשנה, המרוקנת.

עכשיו עליה לעצור. כל עוד היתה בדרך נשאה אותה הדרך כמזדהה עם הרעד שבנפשה. עכשיו, במחוז חפץ, אינה יכולה בנפשה לעצור. זעם מעורר בה צערו, ובוז כמיהתו למפגש.