פינצ'י

 

 

 

 

פינצ'י

כלבתנו האהובה פינצ׳י, לפני עשרה ימים ולאחר שעברה ניתוח קשה וההרעה שחלה במצבה, ביקשה מאיתנו באצילות נפש ובטוב לב שהיו ממהותה שנעזור לה להיגאל ושנסכים להיפרד ממנה. היא מסרה את נשמתה לבורא עולם בגיל קרוב לארבע עשרה לאחר שחיה באושר עימנו למעלה מאחת עשרה שנה.

כתבתי עליה בכל ספריי.

ומפעם לפעם כתבתי עליה סטטוס בפייסבוק. הנה שלושה מהם:

·     *תגידו, יכול להיות שהכלבה שלי מעירה אותי שנייה לפני השעון המעורר כי היא לא רוצה שהשעון המעורר יבהיל אותי?

ל·*  *לפעמים אני חושב שהכלבים מבינים את העולם טוב יותר מאיתנו; הם יודעים מתי להתעקש ומתי לוותר. ובשני המקרים ניכר כי הם מודים לבוראיהם. 

·  **כשכלבתי מביטה בי והיא רוצה משהו, אני יודע שאם אממש את רצונה היא תירגע ותחזור להיות שלווה – אין בזכרונה תחושות תסכול על דברים שרצתה לממש ולא הצליחה. לכן, במלאי אחר מבוקשה היא מכירה לי תודה אמיתית כי למימוש משאלתה לא מתלווה תחושה שהמימוש איננו טוטלי. 

מן היום שבו באה למעוננו ידעה כי היא של שירה, בת הזקונים שלנו, שביקשה אותה, ומייד, כיודעת דבר, שיכנה עצמה בחדרה של שירה. אבל היא הייתה כל כך טובה שכאשר חשבה שנוכחותה תיטיב עם שתי האחיות של שירה – רות ואסי – היא הייתה, בשקט, מגיעה לחדריהן, משיחה עימן ומסיחה דעתן מדאגה זו או אחרת. את אשתי, רונית, היא אהבה וביטאה זו בדרכה שלה: כאשר היינו יוצאים עימה להליכות ואשתי המהירה ממני (באופן טבעי…) הייתה מתקדמת לפניי, הכלבה הייתה מריצה אותי אליה כדי שאשתי חלילה לא תצטרך ללכת לבדה.

לפני שמסרה נשמתה לבורא עולם הביטה בנו. בעבר, כשהייתה מביטה בי כך, הייתי חושב לעצמי כי היא מביעה חשש שמא אנטוש אותה ובכך אפריך את תחושתה שטוב הלב כשלעצמו קיים. עתה ראיתי כי מביעה היא צער גדול על כך שאנו מצטערים בשבילה. דמעות עמדו בעינינו על טוב ליבה; על אצילות נפשה; על החמלה שהיא חומלת על חמלתנו; ועל שהיא מכירה לנו תודה שאנו מוחלים לה שביקשה למסור נשמתה לבורא עולם.

מי שהכיר את כלבתי מבין שלאלוהים הייתה כוונה טובה בבוראו את העולם. ואני רוצה להביא רשימות עליה – אחת מכל שלושת ספריי וכן אחת מתוך מגירתי.

מתוך "בהמולת היום והלילה אני שוכח וזוכר" (עורך: יעקב בסר, "עיתון 77", 2007):

טְרַנְקְוִילִיטִי

 

אֲנִי מַבִּיט

בְּכַלְבָּתִי

הַשְּׂרוּעָה לָהּ

עַל רִצְפַּת הַיְּקוּם

בִּטְרַנְקְוִילִיטִי

נְשִׁימוֹתֶיהָ מְסֻדָּרוֹת וּקְצוּבוֹת

מְעִידוֹת עַל הַסֵּדֶר הַקּוֹסְמִי

שֶׁהִקְצִיב לָנוּ שְׁנוֹת חַיִּים

וַאֲנִי נִזְכָּר

בַּזְּמַן בּוֹ הָיִיתִי מַבִּיט

בַּנְּשִׁימוֹת הַמְּסֻדָּרוֹת וְהַקְּצוּבוֹת

שֶׁל בְּנוֹתַי הַתִּינוֹקוֹת.

מִשָּׁם אֲנִי עוֹבֵר

לְהִתְבּוֹנֵן בִּנְשִׁימוֹתַי

הַמְּסֻדָּרוֹת וְהַקְּצוּבוֹת

נְשִׁימָה נְשִׁימָה

נְשִׁימָה נְשִׁימָה וְיִעוּדָהּ

נְשִׁימָה נְשִׁימָה וְנִשְׁמָתָהּ

==

מתוך "עמוד-שניים ליום" (עורכת: גל קוסטוריצה, "עמדה", 2011):

פעם, כשהוציא לסיבוב קצר את כלבתו, התיישב על אחד הספסלים שברחוב. שעת ערב הייתה זו. רוח קלה הייתה מנשבת ונושאת עמה את המחשבות הרחק הרחק, וזיכרונות החלו עולים ומשתטחים לפניו אחד אחד ללא סדר כרונולוגי, לא האחד אחר חברו, אלא האחד בצד חברו, כפי שהמבט תופס את המרחב, כמו שאלוהים רואה את ההיסטוריה – לא דבר אחר דבר. כך הניח לרוח להעלות את זיכרונותיו האחד לצד חברו. אני שוכח, חשב יעקב –

אני שוכח מקומות, ואני שוכח שמות

אני שוכח ימים, ואני שוכח לילות

אני שוכח ערים, ואני שוכח שכונות

אני שוכח רכבות, ואני שוכח תחושות

אני שוכח פרצופים, ואני שוכח חיוכים

אני שוכח מבטים,

ואני שוכח שפעם חשבתי שלא אשכח אף פעם.

ובלטפו מוכנית את הכלבה, קרב אליהם אדם. הכלבה נשתחררה מקרבתו ואצה אל הזר המתקרב בנביחות רמות, ואף איימה לנשוך אותו ברגליו. יעקב קם ממקומו וקרב אליה, והראה לה שהוא כועס מאוד על התנהגותה, והכלבה נשתתקה ונצמדה לקרקע. הביט יעקב בכלבה וחשב, הנה מהרהרת היא, הזר הזה בא להתקיפנו, ואני רציתי להניח ליעקב להמשיך בהרהוריו ולהמשיך בליטופים שלו אותי, שאנרגיית חיים זורמת מידיו אלי; רק רציתי להשביע את רצונו ולהגן עלינו, והנה תחת שישבח אותי הוא כועס עלי כעס רב.

הרגיע יעקב את הכלבה ממחשבותיה, והמשיך ללטפה. איך פעם יכולתי לחשוב שלא אשכח אף פעם, תמה על עצמו. וכדי שלא ישכח עד כמה ביקשה הכלבה להביע את נאמנותה, המשיך ללטפה ואמר לה בלבו, את טובה, את טובה מאוד, אעשה כל שביכולתי כדי שלא אשכח את טוב לבך.

==

מתוך "אנסה הקולמוס ואראה" ("עמדה", 2012):

כלבתי

בִּצְעִירוּתָהּ הָיְתָה עוֹלָה מַדְרֵגוֹת

שְׁתַּיִם-שְׁתַּיִם

 

הָיְתָה

נִטְפֶּלֶת לִידִידַי הָעֲנוּבִים חֲמוּרֵי הַסֵּבֶר

הַמִּתְעַלְּמִים מִמֶּנָּה

וּמִתְרַפֶּקֶת עַל חֲבֵרַי הַחַיְכָנִים  מְרֻשְּׁלֵי הַבֶּגֶד

הַמְּאִירִים לָהּ פָּנִים

 

הָיְתָה

אוֹכֶלֶת בִּשְׁקִיקָה

לְעִתִּים בַּחֲטִיפָה

וּלְעִתִּים בְּלֹא לָשִׂים אֶל לִבָּהּ

 

הָיְתָה

שׁוֹכֶבֶת פְּרַקְדָּן עַל גַּבָּהּ

מַבִּיטָה הַשָּׁמַיְמָה

בְּתוֹדָה

 

כַּלְבָּתִי צַחְקָנִית

וַחֲלוֹמוֹת רַבִּים לָהּ

וּבֵינֵיהֶם

הַחֲלוֹם שֶׁחֲלוֹמוֹת מִתְגַּשְּׁמִים     

 

עַכְשָׁו נִזְדַּקְּנָה                           

 

עוֹדָהּ אוֹהֶבֶת עוּגִיּוֹת מְלוּחוֹת עַבָּאדִי

הִיא מִתְיַשֶּׁבֶת לְיָדִי

יוֹדַעַת

שֶׁאֶבְצַע אֶת הָעוּגִיָּה שֶׁבְּיָדִי

לִשְׁנַיִם

לִי וְלָהּ

 

הִיא אוֹכֶלֶת לְאִטָּהּ

וּבַהֲפוּגוֹת מְרִימָה אֵלַי

עֵינַיִם אִלְּמוֹת

 

מְבַקֶּשֶׁת

שֶׁאֶמְחַל לָהּ עַל הִזְדַּקְּנוּתָהּ

==

 

  ממגירתי:

  *

  כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת כַּלְבָּתִי

  יוֹשֶׁבֶת בִּמְקוֹמָהּ בְּשֶׁקֶט

  שְׁקוּעָה בְּהִרְהוּרֶיהָּ

  תּוֹלָה בִּי עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת

  עוֹלָה בִּי מַחְשָׁבָה עַל זִיו הַשְּׁכִינָה

  שֶׁנֶּהֱנֵית הִיא מִמֶּנּוּ

  וְשֶׁמָּא מַמְתִּינָה הִיא בְּצִפִּיָּה לִישׁוּעָה

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}