אדם, משורר ורושם הומאז'ים – אבי אליאס

אדם, משורר ורושם הומאז'ים – אבי אליאס 

אבי משלב בשירתו תמונות ודימויים מתחומים ארציים/פָּרוֹדיים/כמו קומיים בתוך מסכת כואבת של סבל, והכול על מנת לתאר מצד אחד רצון ויכולת להתמודדות עם הכאב  ומהצד האחר זעם וכאב עצורים על כי אין לשנות את הנגזר מלמעלה.

בדומה לשירתו המיוחדת בשילוב המיוחד הזה, גם ברשימותיו של אבי על ספרי שירה ופרוזה של מחברים אחרים (הומאז', כפי שהוא מכנה אותן) שילוב מיוחד; הן מתארות את זיכרונותיו ואת חוויותיו של אבי עצמו כקורא, וכך הוא מצליח לשזור את שירתו בשירתם – תורה משתלבת בתורה. אם נשאל ביטוי משלו, הוא "מכנס כנפיו בתנועה סיבובית" ומותיר אותנו מתבוננים בשתיקה על חוויותיו וחוויות הכותב העולות לנגד עינינו והן שזורות אהדדי. אז רוחשים אנו לו חיבה – כמעט הייתי אומר חיבה מטאפיזית –  על מעשה השזירה.

בינואר השנה פירסם אבי הומאז' – רשימה שהיא בעצם הספד – על יוסף שילוח ז"ל. הוא קרא לדברי פרדה אלה בשם שמאפיין את אבי כאדם, כמשורר וכרושם הומאז'ים: "לעזאזל, פתאום עומד מולך מת".

קיימנו בינינו שיחות לא מעטות שבהן עלתה לא אחת השאלה הפילוסופית על המוות והחיים: אם אנחנו חיים – למה אנחנו מתים? ואם אנחנו מתים – למה אנחנו חיים? אז לא הכרתי את שירו (ללא שם, מתוך "קודקוד החלום", הקיבוץ המאוחד, 1993; הובא לאחרונה בבלוג הספרותי של רן יגיל) בו הוא כותב בהתייחסות כמעט ישירה לשאלה זו:

בַּבֹּקֶר… בַרְוָז מְלַהֵג הֲבָרוֹת בִּלְשׁוֹן כָּנָף / תּוֹרַת אָבִיו וְאִמּוֹ עַל רֶגֶל אַחַת / וּמָה עַל בְּנֵי הָאָדָם? / וְעַל הַחַיִּים בִּכְלָל / וְהַמָּוֶת בִּפְרָט! / אָז כִּנֵּס כְּנָפָיו בִּתְנוּעָה סִבּוּבִית / וְהוֹתִיר פַּס תָּכֹל מַרְקִיעַ כְּסִימַן שְׁאֵלָה הָפוּךְ.

שאלה המותירה אותנו עם "קווים של שתיקה לעצם הקיום" ומביאה אותנו לקרוא על קברו: "לעזאזל, פתאום עומד מולנו מת".