תשמעו סיפור על הנייד החדש שלי (או: מתי אנחת?)

תשמעו סיפור על הנייד החדש שלי (או: מתי אנחת?)

כשהחלפתי את הנייד שלי לסמרטפון, אמר לי נציג החברה, תראה, צריך להסתגל, זה ייקח לך כמה זמן. הבטתי בו ברחמים מהולים בהשתאות ואמרתי לו, אל תדאג, ייקח זמן ובסוף הכול יסתדר.

הוא הסביר לי ואני הנהנתי כמעט בלי להקשיב, ובלבי חשבתי, מה היה לו לנציג המחויָט להעיר, והלא אם עד היום הסתדרתי עם כל הטכנולוגיות – למה שלא אסתדר גם כאן?

והנה אני בחוץ מביט בטלפון. לפתע נשמע ציוץ כלשהו, ומופיעה המילה "התראה". התראה לְמה? ולַמה? ואיך אדע מהי?

חזרתי לנציג והראיתי לו את הצג, והוא הסביר לי בסבלנות רבה כי עלי לגלגל עם האצבע מלמעלה כלפי מטה, ואז תתגלה לי ההתראה. שמחתי שהצלחתי וגם שמחתי שההתראה הייתה ברכת הדרך מחברת הטלפון.

בדרך עשיתי כמה ניסיונות התקשרות (חייגתי דרך הקשת המספר המלא ולא חלילה דרך ספר הטלפונים), ושמחתי שמחה גדולה.

אחרי שעה (שבה הנחתי לנייד לשכון בשקט בכיסי) הסתכלתי על הצג וגיליתי 7 שיחות שלא נענו. ניסיתי לשחזר ובאמת נזכרתי כי היו מיני קולות, אבל לא יכולתי לשער כי הם מהטלפון שלי, וכנראה סברתי כי טלפון של מישהו אחר מצלצל בסביבה.

מובן שכל ניסיונותיי לחזור למי שצלצל אליי עלו בתוהו. בנייד הקודם שלי (דור 3.5) כששיחה לא נענתה – לחיצה אחת והנה אני חוזר למצלצל. כאן, כמה וכמה לחיצות וניסיונות אך שיחה אין. למה הצטרכתי להחליף את הנייד הקודם שלי?

בבית עשיתי ניסיונות. התקשרתי מהבזק לנייד כדי להיות בטוח שאני יודע מתי מתקשרים אליי (גם כאן התפתיתי לחשוב שטלפון של מישהו אחר מצלצל ולא שלי…), ביקשתי מאשתי ומבנותיי שתשלחנה לי הודעות SMS, והפנמתי את הצלצולים החדשים.

למחרת שוטטתי עם כלבתי. אני מהרהר במה שאני מהרהר והיא מהרהרת במה שהיא מהרהרת, והנה אני מוצא את עצמי מהרהר אם בכלל מהרהרת היא, או שמא אלו הרהורי לבי. בתוך כך  נשמע קול. הייתי מוכן להישבע כי איני מכיר את הקול, אבל שמחתי משעמדתי על כך כי זה הנייד שלי (הוא מתחיל לתקשר איתי…). הוצאתי אותו – התראה. למה תמיד התראות? מה זה הפחד הזה? גלגלתי באצבעי מלמעלה למטה בחרדת קודש, ואכן ראיתי הודעה. הִטִּיתִי מעט את הנייד כדי לקרוא ביתר קלות, והנה ההודעה התהפכה לה. לא הבנתי מה קרה. עיקמתי את ראשי כדי לנסות לקרוא, והנה הצלחתי: "אתה במבשרת ציון, והטמפרטורה היא 27 מעלות צלזיוס". היבטתי הנה והנה ולא הבנתי מי המודיע ולמה, ומדוע נתהפכה לה ההודעה לכאן ולכאן.

במהלך אותו יום השתגעתי לגמרי, שהרי כדי לענות לצלצול – פעם צריך למשוך עם האצבע ימינה ופעם צריך רק ללחוץ, ואין יודע מתי זה כך ומתי זה אחרת. ברוב הפעמים, כך התברר לי, משכתי ימינה במקום ללחוץ, ואז האצבע לחצה על הסירוב, וכך סירבתי לשיחות, שכדי לחזור אליהן, הייתי צריך לדלג ממסך למסך (תוך השקעת מחשבה…) עד שהגעתי למסך שממנו ניתן לחייג. מה היה רע בדור 3.5? באחת הפעמים אף סיימתי את השיחה וכיביתי את הנייד על ידי שימוש בכפתור ה-ON/OFF. אך שומו שמים – הנייד כבוי והשיחה ממשיכה להתנהל (כי בן שיחי צועק שהוא שומע הכול…). איך מכבים? שוב להקיש סיסמה, ושוב לעמוד מול מסך גדוש שאלות (מה ברצונך לעשות?), ושוב לעקם את הראש כדי לעקוב אחרי ההודעה המתהפכת, ושוב לחפש נואשות את המקום שבו או נלחץ או נמשוך והשיחה תתנתק לה סוף סוף.

לאחר זמן מה החלטתי שהגיע הזמן ללמוד לחייג דרך ספר הטלפונים. אתקשר לרן. רן באות רי"ש. איפה הרי"ש? צריך לגלגל. ניסיתם לגלגל ולהגיע לאות ריש? או שאני מגלגל מהר מדי כלפי מטה, או שאני מגלגל מהר מדי כלפי מעלה. השם של רן מופיע פעם בדרכו למעלה ופעם בדרכו למטה, ובסופו של דבר נעלם. אני מביט בו עולה ויורד וכולי כמיהה והתרכזות – איך אצליח לעצור את הגלגול המטורף בדיוק כשרן מופיע על המסך? חשתי כמו צייד המייחל לשלל ואינו מצליח לשים ידיו עליו. וכשהצלחתי לשים ידי על השם ולחייג, ענתה לי רויטל עימה לא דיברתי אולי שלוש שנים. (או שאצבעי שמנה או שבדרך לרן נגעתי בדרך לא מובנת בשם שליד רן והנה הטלפון מחייג אליה…) אני מנסה לנתק – לא מתנתק (כי מה צריך לעשות – ללחוץ או למשוך?). רויטל עונה לי ואני מתפתל, שהרי מה אומר לה (התלבטות קשה: לא לומר אמת או לומר אמת ולהרגיש לא נעים?)

בשל כך גומלת בלבי החלטה לא להשתמש בספר הטלפונים אלא לחייג את המספר המלא. (בנותיי מביטות בי בתמיהה שאני בכלל זוכר בעל פה מספרי טלפון.)

בימים הבאים קורות תקלות שונות ומשונות: הטלפון (מעשה שטן) מחייג, ולא ברור למי, והעיקר לא ברור מי ביקש ממנו להתקשר; אנשים מחפשים אותי דחוף וטוענים שאני מתקשר אליהם בלא הרף והם שומעים כל מה שאני מדבר (לא איתם כמובן); הטלפון נדלק מעצמו כי הכפתור נלחץ;  לוח המקשים (אם ברצונך לעשות כך לחץ 1; אם ברצונך לא להשתמש בלוח המקשים לחץ 2 וכדומה) – פעם מופיע על המסך ופעם נעלם (בעיקר כשאני מקרב את הטלפון לפניי); וכשאני מגיע סוף סוף למצב שבו אני רואה את לוח המקשים, אזי מסיבה לא ברורה הלוח נעלם פתאום ומופיעה שאלה: מה ברצונך לעשות, לחזור לשיחה, לנתק את השיחה, לשלוח SMS, להודיע על ביטול, ואני – כל רצוני לחזור לשיחה וללוח המקשים הנכסף, שהרי בעוד רגע תתפרץ לה עוד שאלה, ואני לא מתקדם בכלום. בקיצור, אני מתחיל לחשוב שחבל שלא שמתי לב לדברי אותו מחויָט מחברת הטלפונים.

ו – SMS? בדור 3.5 היה ברור: הודעות נכנסות; הודעות יוצאות. כאן – שטן. כמה ימים חיפשתי הודעה נכנסת ולא מצאתי. מסבירים לי בפרוטרוט כי השיטה כאן שונה ואני מתחיל להרגיש כיצד טיפש מרגיש.

שיאו של דבר חל בערב. שוטטתי שוב עם כלבתי וביקשתי להתקשר (לעצמי; למשרדי להשאיר לי שם הודעה לזכור לא לשכוח להודיע לאברהם שיצחק מסר שיעקב לא יגיע לפגישה עם משה כי יהושע דיווח שדוד ושאול ביטלו השתתפות בשל חתונת שלמה). אני "מדליק" בלחיצה, והנה המסך מאיר לי פנים וכתוב שם "מצב טיסה". אני במצב טיסה? איך אני נוחת? מה עושים? איני יודע לשחרר את מצב הטיסה ואני מחפש מושיע ואין – הרחוב שומם. כלבתי חשה במצוקה ומושכת אותי לכיוונם של שני זאטוטים, ובלית ברירה אני שואל אותם אם הם יכולים לסייע לי. אחד מהם לוקח הנייד ובאגודלו לוחץ פה ולוחץ שם והנה הטלפון פועל וניתן להתקשר. בתוך כך מנחם אותי הזאטוט השני ואומר, אני מעריך אותך מאוד, אני רואה איך האבא של הסבא שלי מנסה להסתדר עם הטלפון, ולכן אני מעריך אותך. אני מודה לזאטוטים ומחייג (לעצמי, לסיים עם התזכורת). טרם סיום ההקשה – נכנסת שיחה (אשתי). איך עונים? אני מהרהר בתסכול באבא של הסבא של הזאטוט, ואחר אני מביט ברחמים עצמיים על כלבתי (הנושאת את עיניה אליי בתקווה שיצליחו מעשי ידיי), ולבסוף אני מרים את עיניי בתחינה לשוכן מרומים שיעזור לי לנחות על הקרקע הבטוחה.