שבעת פלאי עולם ב"עמוד-שניים ליום"

והכול בתקווה שים המלח שלנו יהפוך לאחד משבעת פלאי עולם….
===

ריטה שוכרת פיליפינית שתעזור לאמה, ותקוה

אומרת שאפילו במוות צריכים מזל

הסדר שהשליט יעקב בתיק שלפניו השקיט במעט את רוחו, ומחשבותיו עזבו את השאלה מתי יוכל להתחיל לעשות סדר בדבריו אם בכל פעם שהוא מתחיל הוא מוצא לנכון לחפש התחלה אחרת.

     היא רוצה להתחיל את החיים שלה מהתחלה, מתלוננת ריטה על אמהּ הקשישה. אמה גרה בתל אביב, וריטה נוסעת לבקרה פעם בשבוע. ביום הביקור היא תמיד קצרת רוח, ולמחרתו היא שופכת את לבהּ אצלנו. האמא הזאת שלי היא כבר זקנה, ומה היא עוד רוצה? רוטנת ריטה, הנה אתמול התלוננה בפנַי שהיא כבר לא מריחה דברים.

     באחד הימים שכרה ריטה פיליפינית שתעזור לאמהּ. פיליפינית זו הייתה צעירה שהותירה בעירה שלושה ילדים בטיפול אמה, שכן בעלה, הנרדף בארצו על ידי שלטונות החוק, נטשהּ לאנחות. אלוהים הציל אותי עם הפיליפינית הזאת, אומרת ריטה, היא עוזרת לאמי, ואמי קשורה אליה.

     ריטה, שהחלה לעבוד עמנו בגיל מבוגר, והכול תמהו כיצד ייתכן שקיבלוה לעבודה בגיל כה מבוגר (היא קרובה של מישהו למעלה, פוסק מנשה, בלא שהוא מותיר למישהו להטיל ספק בכך), מקפידה על הופעה נאה, ודומה כי ההתעמלות שהיא עושה פעמיים בשבוע מיטיבה עמה, שהרי סוחטת היא תשבחות על הפיגורה שלה, ואלה ממריצות אותה להתמיד בהתעמלות, וכך הרגשתה טובה לאורך היום כולו. (באחד האירועים אמר לי בעלה של ריטה דרך התלוצצות, אשתי עושה הכול כדי שתחזור להיראות בת שתים-עשרה.) מדי פעם ריטה אוספת מעמנו בגדים ישנים ומוסרת לאמהּ שתעניק לפיליפינית, וזו מוכרת אותם בפרוטות לכל אותם פועלי בניין מתאילנד ומרומניה.

     בשכנות למקום מגורַי עובדים פועלים רומנים בבניין. פעם הנחתי על גבי פח האשפה זוג נעליים ישנות שלי, ובא פועל רומני ונטלן. לאחר כמה ימים ראיתי אותו נועל את נעלַי והן הולמות אותו, וחשבתי בלבי שהנעליים שלבשו תקופה ארוכה את צורת כפות רגלַי מעבירות עתה את צורת כפות רגלַי לאותו פועל רומני, שמנסה בוודאי להטביע את צורת כפות רגליו בתוך הנעליים שמצא. פעם הייתי זוכר את הנעליים שהייתי נועל, הייתי זוכר את הצורה שלהן, את הצבע שלהן, היכן קניתין וכו', אלא שבמרוצת השנים הדברים החלו נשכחים ממני, כאילו באה רוח סערה והעיפה את זיכרונותַי ממקום משכנם החוצה.

     ריטה מדברת לפעמים כמו רוח סערה, וזו מתגברת כאשר מדברת היא על חברתה האמריקאית שמתגוררת בניו יורק, שאותה הכירה דרך החבר של בעלה העובד בשגרירות. חברה זו, אומרת ריטה, בכלל אני לא יודעת איך נהיינו חברות, היא כמו כל האמריקאים – מרובעת ולא יודעת לפתור בעצמה שום בעיה. את כל הבעיות צריכים לפתור לה, והיא חושבת שפתרון הבעיות שלה זה לא הבעיה שלה. היא יהירה כמו האמריקאים, אבל אני לא יכולה לכעוס עליה כי היא מטומטמת עד כדי כך, שהיא אפילו לא מבינה שהיא יהירה. איזה עולם.

     תקוה חושבת שבעולם הזה הכול עניין של מזל. צריך מזל בחיים, היא אומרת. אפילו במוות צריך מזל. הנה הבת של השכנה שלי אביבה חלתה במחלה הזאת הארורה, ובגלל שהיא נישאה לאשכנזי, קברו אותה בחלקה של האשכנזים אפילו שהיא תימנייה. תראי על מה את חושבת, אומר לה אריה, את יודעת מה הם שבעת פלאי העולם? על זה תחשבי! אתה חושב שאם אני אחשוב שאני לא יודעת מה הם שבעת פלאי עולם אז כאילו משהו לא בסדר אצלי, עונה לו תקוה, אבל תדע לך שבכלל לא אכפת לי מה הם שבעת פלאי עולם. אריה לא מגיב לדבריה אלה, אך דויד נראה מתאמץ ומוטרד מן העובדה שהוא אינו זוכר מה הם שבעת פלאי עולם. פעם אף נתן לי להבין כי הוא מוטרד מכך שלא יוכל להתמודד עם משימות שהוא יודע שהוא יכול להתמודד עמן. אריה אומר לי, תראה את דויד, כמה הוא מתאמץ לדעת מי חיבר את המוזיקה הקלאסית שתקוה שומעת, ואני יודע – כך הוא ממשיך – שעם הזמן הכול נהיה דומה, כאילו כל היצירות שוות. (פעם אמר לי, עם הזמן גם מה שהיה חם עד כי לא יכולת לאחוז בידיך, הופך להיות חם שאתה כן יכול לאחוז בידיך. אני זוכר, כך המשיך, איך בילדותי לא יכולתי לאחוז בכוס התה החמה בעוד אמי יכולה לעשות כן, ואילו עתה יכול אני גם יכול להחזיק כוס חמה אף יותר בידַי.)

     תקוה מספרת שהלכה עוד כמה פעמים ליוגה ואמרו לה לשכב להרפיה והיא שוב נרדמה, אלא שאתמול בהרפיה היא לא יודעת להחליט אם נרדמה או הייתה ערה. אריה אומר, אני לא מאמין בכל ההרפיות המזרחיות האלה; אני מאמין בגוף ובהתעמלות הגופנית, וכל העניין הזה עם ערבוב הנפש בגוף, כל זה – זה לא רלוונטי. תרוצו, תעשו שכיבות סמיכה, תשחו – זה אולי יעזור, אבל תדעו שגם זה לא כל כך משנה, כי הכול בגֵנים. ומה עם נפש בריאה בגוף בריא? שואל חיים, שחזר בתשובה ועתה הוא מגדל זקן. מי שיש לו גוף בריא חי טוב, ולכן יש לו נפש בריאה, עונה אריה. ומה אתה והפילוסופיה שלך אומרים על זה? פונה אלי אריה. איננו יודעים אפילו מה איננו יודעים, אני מתגרה בו, ולכן אל תשלול את העניין הזה. בכל זאת להרפות תוך כדי מתיחה ולמתוח תוך כדי הרפיה, כפי שהמורה של תקוה מנסה להסביר לה, זה משהו שאי-אפשר לזלזל בו. אתה והפילוסופיה שלך, אומר אריה, תכף תגיד גם שהיוגה רוצה ללמד אותך איך להיות ער תוך כדי שינה, או איך לישון תוך כדי ערות. אתה יודע, אני אומר, גם הפילוסופיה המערבית וגם הפילוסופיה המזרחית רוצות ללמד אותנו להגיע לאושר האמיתי ולגאולת הנפש, ושתיהן סבורות שכדי להשיג זאת יש להגיע לרמה הגבוהה ביותר של המודעות. זהבה מביטה בנו במהירות, ומיד דואגת להסיט את הדיבורים לנושא אחר שמא הדיון בסוגיה הזאת יתמשך, ובאיזשהו אופן או שלב היא תידרש להתערב בו. אולם אני ממשיך להקניט את אריה, שסבור שרק למדע המערבי יש הצדקה שכן הוא הוכיח את עצמו. אני אומר לו, תגיד, איך אתה יכול להיות בטוח שהשמש עומדת וכדור הארץ הוא המסתובב? מה זאת אומרת, הוא עונה לי, יש הוכחות מדעיות! אבל בתקופת אריסטו היו הוכחות מדעיות שההפך הוא הנכון ושהשמש היא הסובבת סביב כדור הארץ, אני מקשה, אז לו חיינו בתקופת אריסטו היית אומר בוודאות שכדור הארץ עומד? אתה לא מתכוון ברצינות, עונה לי אריה, הרי אתה יודע שזה לא ככה; הייתה התקדמות מאז, ויש תוצאות. ואני ממשיך, המדע פעם אומר כך ופעם אומר כך, ומניין אתה יודע מה יגידו לנו מחר? אתה מתחיל שוב עם הפילוסופיה שלך, הוא מתרגז, ובשלב זה אני מחליט לא להמשיך את הדיון, כי ביני לביני אני מבין את טענתו של אריה הנסמכת על מבחן התוצאה. אך פתאום מצטרפת זהבה לשיחה ואומרת, לא הקשבתי לכם, אבל מה יקרה אם מחר יבואו יצורים מהעולם החיצון ויביטו בנו ויתייחסו אלינו כאל נחותים, וכדי להיטיב את חייהם יתחילו להשתמש בנו כמו בחיות מעבדה, ויתחילו להזריק לנו חומרים? מי יכול להבטיח לנו שלא כך יקרה מחר? ואני אומרת לכם, אסור לקנות מוצרים מחברות שמבצעות ניסויים בבעלי חיים. אריה שמח על אפשרות להתנגד לזהבה. איזה שטויות אלה, הוא אומר, אם לא נעשה ניסויים על בעלי חיים לא נוכל לרפא את החולים ולדאוג לעצמנו, אז מה את רוצה, שלא נפתח תרופות? ואם את או בני משפחתך פתאום תזדקקו לתרופה אבל תרופה כזאת לא פותחה כי לא רצו לנסות אותה על בעלי חיים – מה תגידי? זהבה נבהלת. אני מתכוונת לחברות שמפתחות מוצרי קוסמטיקה, מהן לא צריך לקנות, היא מסבירה את עצמה. על תרופות אני לא מדברת; התרופות נועדו לסייע גם לבעלי החיים עצמם, ולכן זה בסדר. ודויד מסכם: מכל הדיון הזה אני מוטרד רק מהשאלה מי מבטיח לנו שמחר יהיה כמו היום, ומי מבטיח לנו שמחר לא יופיעו חוצנים והמדע יהפוך את עורו? אריה לא נשאר חייב ועונה, ואם זה כך מה אכפת לנו? העיקר שהמדע עובד בשבילנו ובשביל להאריך את חיינו ולעשות אותם יותר נעימים עד המוות. כאן אני מביט עליו ומקווה כי הפעם הוא יחסוך מאיתנו את הערותיו בעניין חיי הנצח (פעם כבר אמר לי: מוות? מה כל כך רע במוות?), אך אריה אינו עומד בפיתוי ואומר, כן, אנחנו נמות בסוף. ומי בכלל צריך חיי נצח? רק הפילוסופים. טוב שאנחנו מתים. הידיעה שנמות צריכה לדרבן אותנו לעשות דברים, אילו היינו נצחיים לא היינו שואפים לכלום. וכשאריה מדבר כך אני לא מתפתה להשיב לו ולהיכנס עמו לשיחה.