אישה
אִשָּׁה נוֹשֵׂאת אֶת בִּתָּהּ
בָּאוֹטוֹבּוּס.
כָּל הֲוָיַת הַיְּקוּם
עַל מַחְלְפוֹתֶיהָ
נִתְקַפְּלָה לְתוֹךְ פָּנֶיהָ,
כַּדֶּרֶךְ בָּהּ מְקֻפֶּלֶת מַפַּת שֻׁלְחָן בְּטֶרֶם הִכַּנְסָה לָאָרוֹן
לִקְרַאת אֲרוּחַת עֶרֶב בְּלֵיל שַׁבָּת,
אֲבָל לֹא כַּדֶּרֶךְ בָּהּ מְקַפֶּלֶת אִשְׁתִּי –
בְּהַצְמָדַת קְצוֹתֶיהָ בְּדַיְקָנוּת פְּשׁוּטָה
אֶלָּא כַּדֶּרֶךְ בָּהּ אֲנִי מְקַפֵּל –
בִּתְפִישָׂתָהּ מִן הַמֶּרְכָּז
וּבַהִסְתַּבְּכוּת שֶׁבַּחִפּוּשׂ
אַחַר קְצוֹתֶיהָ.
לפעמים קל יותר להשתלט ראשית על המרכז,
הקצוות יכולים להיות פרועים, והסוף בלתי ניתן לאמידה או לתפיסה ..
אהבתי את ההקבלה המפתיעה בין אמנות קיפול המפה לבין מחלפות סביב פנים, לבין בת בתוך אם.
רונית הי,
תודה על התגובה ועל ההנהרה בדבר המתח שבין המרכז לקצוות.
צדוק