אקורדיון

אקורדיון

בְּאַחַת מִתַּחֲנוֹת הָרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית בִּנְיוּ-יוֹרְק (לֹא מִן הַסּוֹאֲנוֹת שֶׁבָּהֶן), עָמַד עִוֵּר וְנִגֵּן בְּאַקּוֹרְדְּיוֹן גָּדוֹל. אַרְגַּז הָאַקּוֹרְדְּיוֹן הָיָה פָּתוּחַ לִרְוָחָה, פָּתוּחַ לְקַבֵּל תְּרוּמוֹת.

בִּשְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת הָיָה הַדָּבָר, וּמְעַט אֲנָשִׁים פָּקְדוּ אֶת הַמָּקוֹם, מְעַט מִדַּי. מְעַט אֲנָשִׁים תּוֹרְמִים, מְעַט מִדַּי.

נְגִינָתוֹ בְּאַקּוֹרְדְּיוֹן לִוְּתָה אֶת הַמְּצִיאוּת, כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה הַדָּבָר בְּמִישׁוֹר הַמַּקְבִּיל לִמְצִיאוּתֵנוּ. רוֹמַנְטִית, רוֹמַנְטִית מִדַּי הָיְתָה נְגִינָתוֹ, כְּשֵׁם שֶׁמַּשֶּׁהוּ בְּאַרְגַּז הָאַקּוֹרְדְּיוֹן הַפָּתוּחַ לִרְוָחָה הָיָה רוֹמַנְטִי מִדַּי. הֵיכָן לָמַד מַנְגִּינָה זוֹ, וְהֵיכָן לָמַד לְנַגֵּן כֹּה יָפֶה?

בְּעֵינָיו, שֶׁלֹּא הָיוּ מְכוּסוֹת בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ, הָיָה מַבָּע אַף שֶׁכְּבוּיוֹת הָיוּ. מַבָּע שֶׁל הִתְמַסְּרוּת, הִתְמַסְּרוּת כּוֹלֶלֶת לִנְגִינָה – זוֹ הַמַּנְגִּינָה הַמִּתְנַגֶּנֶת בְּעוֹלָם אַחֵר, זֶה שֶׁמְּצִיאוּתוֹ מַקְבִּילָה לִמְצִיאוּתֵנוּ. מַדּוּעַ, שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי, מַדּוּעַ נִגְזָר עָלֶיךָ לְקַבֵּץ תְּרוּמוֹת בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת זְנוּחָה שֶׁכָּזוֹ, תַּחַת לִהְיוֹת מְנַגְּנוֹ  שֶׁל אֱלהִים?

תְּקוּפָה אֲרֻכָּה לִוְּתָה אוֹתִי הַמַּנְגִּינָה.

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת שָׁכַבְתִּי בְּמִטָּתִי וַעֲיֵפוּת גּוּפִי לֹא הִכְרִיעָה אוֹתִי לִישֹׁן. שָׁקֵט שָׁקֵט הָיָה הַלַּיְלָה, שָׁקֵט מִדַּי. הִרְהוּרִים עָלוּ בְּלִבִּי וּלְפֶתַע שַׂמְתִּי לֵב כִּי אֲנִי כְּבָר שׁוֹמֵעַ זֶה דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת אֶת הַמַּנְגִּינָה – כְּאִלּוּ לֹא הֵחֵלָּה בִּזְמַן מְסֻיָּם וּמֻגְדָּר. הִקְשַׁבְתִּי לְשֶׁקֶט הַלַּיְלָה וְלַנְּגִינָה דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת. בְּתוֹךְ שֶׁקֶט הַלַּיְלָה שָׁמַעְתִּי לָבֶטַח אֶת הַמַּנְגִּינָה שֶׁנִּגֵּן הָעִוֵּר. פִּתְאֹם מָצָאתִי אֶת עַצְמִי מְבָרֵר אִם אֲנִי יָכֹל לֵאמֹר בְּוַדָּאוּת כִּי שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֶת הָאַקּוֹרְדְּיוֹן מְנַגֵּן, אוֹ שֶׁמָּא הָיָה זֶה כְּלִי-נְגִינָה אַחֵר.

חֲבָל, חֲבָל שֶׁנִּסִּיתִי לְבָרֵר לְעַצְמִי מַהוּ הַכְּלִי הַמְּנַגֵּן, שֶׁכֵּן בְּאוֹתוֹ רֶגַע חָזַר שֶׁקֶט הַלַּיְלָה לְקַדְמוּתוֹ וְהַמַּנְגִּינָה חָדְלָה לְהִשָּׁמַע.

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה הֵבַנְתִּי כִּי בְּגַן עֵדֶן לָמַד הָעִוֵּר אֶת הַמַּנְגִּינָה, וּמִדֵּי מַלְאָכֵי הַשָּׁרֵת לָמַד אֶת מְלֶאכֶת הַנְּגִינָה. מְנַגְּנוֹ  שֶׁל אֱלהִים הוּא.

==

ביקרתי אתמול את אמי, כהרגלי. אמי, אישה באה בימים, ישבה כהרגלה, צפתה בקלטת הוידיאו והאזינה בשקט לשירה הבוקעת ממכשיר הטלוויזיה הישן.

בירכתיה לשלום, והיא השיבה לי בפנים מאירות – בוא תשב ותקשיב.

ישבתי והאזנתי, וישבנו שנינו והאזנו, נעתרים להיות מובלים ע"י המוזיקה.

לפתע אומרת אמי בשיוויון נפש ובפשטות – ללא השירה עולמנו לא היה כמות שהוא ואף היה נחרב.

דבריה, שנאמרו כאמירת פוסטולט שאינה זקוקה לאישור, שקעו אט אט בנפשי: ידעתי כי מתכוונת היא לַגעגוע לְעולמות שהמוזיקה מביאה אותנו עד פתחם – געגוע הטמון כה עמוקות בנפשנו, עד כי בלעדיו עולמנו חרב היה.

בצאתי ממנה לדרכי נזכרתי כי בשבועות האחרונים מהרהר הייתי מספר פעמים ברשימתי מלפני שנים אחדות אודות האקורדיון.