אחוז בקולמוס כותב
תשמעו סיפור על מפתח שנפל וכדור הארץ לא חיבק אותו לתוכו
במילואים אמרו פעם שאהיה מפקד מוצב באחד מן המוצבים המבודדים ביותר. איתי היו עוד חמישה חיילים, כולם מבוגרים ועייפים, ובינינו לבין עצמנו הייתי אומר – אפילו חצי–מעולפים. ימות המילואים היו שקטים ושלווים, ונהנינו מן האווירה הפסטורלית ומן המראות הבראשתיים של העמקים וההרים שסובבו אותנו. זכורות לי במיוחד שעות הזריחה המוקדמות שבהן דומה היה כי ההוויה פורשת כפיה לרווחה לחבקנו, ושעות הלילה המוקדמות שבהן חשנו כיצד בין–הערביים מזמין את הרקיע מעל לזרוח באור ריבוא הכוכבים. איש לא הטרידנו, כאמור, והתפללנו שכך יימשך העניין. למעשה קשה היה לבקרנו בביקור פתע, שכן יכולנו להבחין בכל מי שביקש להגיע למוצב (רק כביש אחד הוביל למוצב, וממרומי שִׁבתנו יכולנו לראות כל תנועה בו).
באחד הלילות החליט המח"ט לבקרנו בביקור פתע. אלא מאי? אנו כמובן ראינו את רכבו וצחקנו על ניסיונותיו להסתיר את ביקורו (הוא עמעם את אורות הג'יפ ומסר כל מיני קודים מגוחכים, שנועדו מצד אחד להסתיר את כוונתו מאיתנו, ומצד שני ליידע את הנוגעים בדבר על אודות מקום הימצאו). החלטתי כי אני אהיה התצפיתן בעוד אחד מן החיילים יעמוד בשער, והכול לפי הכללים. אלא מה? זה שבשער היה אדם מבוגר – פלורנס שמו – שנדמה שהוא מבין שהיה במילואים רק שבועיים אחרי שכבר סיימם…
הגיע המח"ט (בשקט ובאורות מעומעמים), ירד מן הג'יפ וניגש לשער שבגדר התיל. ניגש אליו פלורנס, והם בירכו לשלום איש את רעהו. רק בא פלורנס לפתוח לו את מנעול השער שבגדר – נשמט מידיו המפתח, והוא (שהיה קצר ראייה עם משקפיים בעלי עדשות עבות) לא הצליח למוצאו. המח"ט גילה אדיבות מעוצבנת וקרא לנהגו חיים הרס"ר (חיים דוד או חיים יצחק, אינני זוכר) להביא את המפתחות (הנמצאים דרך קבע בג'יפ המח"ט). אבל לרוע המזל התחוור כי ממש כמה ימים קודם בואנו למוצב הוחלף המנעול הישן בחדש, כך שהמפתח שהיה בג'יפ המח"ט לא התאים למנעול השער.
משהתברר שכך הוא, החל המח"ט מאבד סבלנות (בסך הכול עד שכבר הגיע אלינו ועוד יש לו לחזור את כל הדרך, וגם את מי יוכל להאשים שהמפתח החדש אינו נמצא בג'יפ?). מי כאן המפקד – ביקש לדעת. פלורנס קרא לי, ואני הזעקתי חייל אחר לתצפית וירדתי לכיוון השער כולי אומר כבוד והחלטיות שכבר אפתור את הבעיה. התחלתי מחפש את המפתח ששמט פלורנס תוך מתן פקודות לחיים, הרס"ר של המח"ט: תדליק אורות גבוהים, תנמיך את האורות, תתרחק קצת עם הג'יפ, לא – תתקרב קצת, לא רואים כלום. וכך נמשך העניין זמן מה, עד שלבסוף הרס"ר חיים (שכל העניין לא עניין אותו כלל), ברצותו לרצות את המח"ט, הגה רעיון. הוא יטפס על גדר התיל ויקפוץ לתוך רחבת המוצב, וכאשר יהיה בפנים הוא כבר ימצא את המפתח (וכאן לחש לעבר המח"ט וחשב שאיננו שומעים – עזוב אותם אלה, אתה לא רואה שהם מעולפים?). הוא מיהר לעמוד הפינתי שממנו הגדר מתפצלת ימינה ושמאלה, והחל מטפס עליו. אני תמהתי איך הוא יוכל לכוון את עצמו באפילה הזאת, אך הנחתי לתמיהותיי. בהיותו למעלה הוא צעק – אפשר לקפוץ? שאלתו כנראה נועדה שנסייע לו לכוון את עצמו לנחות בפנים המוצב ולא מחוצה לו, אבל אני, שלא הבנתי את כוונתו, צעקתי, תקפוץ, תקפוץ. והוא קפץ.
תוך כדי הקפיצה שמענו מכיוונו רחשים וקולות תמיהה וכעס, ולאט לאט נתבהרה לנו התמונה: חיים הרס"ר נחת בצד החיצוני של הגדר. כמה גדולה הייתה תדהמתו בבואו לחפש אותנו וכמה כעס על עצמו עם התחוור לו כי שוב הוא מוצא את עצמו מעברה השני של הגדר ומכנסיו קרועים.
המח"ט נזעק לעניין, הביט בי בזעם ואמר – אנחנו עוד נבוא לפה, אני מבטיח לך. הוא עלה על הג'יפ (החליט לנהוג בעצמו) ופנה לחיים, שדאג להסיר את האבק מבגדיו ולבדוק עד כמה גדול הקרע במכנסיו ואמר לו, תוך שהוא לוחץ חליפות בעצבנות על דוושת גז – בוא נסתלק מכאן, אלה הרסו לנו את כל הלילה.
למחרת בבוקר ועם אור ראשון מיהרנו לחפש את המפתח. מצאנוהו בנקל תלוי באחד מזיזי הגדר; המפתח פשוט לא הגיע אל הקרקע. תמימים היינו לחשוב שכדור הארץ, על כל יופיו והדרו, חיבק את המפתח לתוכו כדרך שבה הוא מחבק את ההוויה ופותח אותה לרווחה באוקיינוסים הכחולים ובהרים המושלגים ובצמח השדה ובבריותיו של הקב"ה ובמעשי ידי אדם.
בשעות הצהריים הגיע לביקור הסמח"ט. המח"ט (שהיה חייב להרגיע את עצמו בעקבות מאורעות ליל אמש) שלח אותו לעשות לנו ביקורת. אבל את הקורות עמנו ביום ביקורו של הסמח"ט נשאיר לפעם אחרת…
ברגע שמציעים לי : "תשמעו סיפור" – אני כבר בפנים !
תמיד רוצה לשמוע עוד ועוד
אוהבת את הסיפורים שלך , "וינייטות" הווי כאלה , הסיפור שלך יכול להיות בקלות סצינה משעשעת מתוך : "גבעת חלפון אינה עונה שתיים 🙂
ריקי הי,
תודה. אני מסכים שיש מידה של אמת בהומור (לא פחות מן המידה של האמת שיש בדברים שאותם אנו מחשיבים לרציניים….).
מקווה לקרוא ולכתוב עוד מאלה — צדוק