בננות - בלוגים / / גלגולו של שיר עד ל"גמר הגדול" – ותודות למטע הבננות
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

גלגולו של שיר עד ל"גמר הגדול" – ותודות למטע הבננות

לפני שלוש שנים, עם צאתו לאור של "עירומה על גב סוס במונגוליה", פנתה אלי שירלי הנפלאה והציעה שאצטרף למטע. היססתי קמעה, כי עד לפנייתה דימיתי את "עולם הבלוגים" למין עולם תת-קרקעי המתקיים במחשכי היקום.

כאשר נעניתי, לא שיערתי את גודל התמורה שעומד עולמי היצירתי לעבור – יותר מדויק, עולמי הרגשי. יש בפירוש ענת המשוררת שלפני העולם הווירטואלי וענת שלאחר כניסתי אליו.

השיר המובא כאן היה זה שחנך את ביקורי הראשון במטע. מאז עברו עליו ועלי שינויים קטנים וגדולים – רובם נפלאים.

אני מביאה את שיר חניכת חלקתי במטע הכה אהוב עלי בגרסתו הסופית, שתיכלל בספר שירי "תפילת יחידה" שיראה אור בקיבוץ המאוחד ב-2014.

תודה מיוחדת שלוחה לחברתי המשוררת הנפלאה רות בלומרט, שסייעה להביא את כתב היד לגרסתו הסופית שהובאה אתמול להוצאה. רות, וכמותה עוד כמה  בעלי חלקה במטענו, ואני התחברנו הודות למטע – וממנו המראנו אל חלקות רגש שאינן תלויות בשום חלקה או ערוגה…

 

אמהות אכלו בוסר

 

ומה על בנות שקהו ימיהן

משיגיונות אֵם באין מַרפֵּא

לשיניה, נעוצות בפֵרוֹת חלציה

שהרקיבו מעוולַת כוחותיה

שלא מַלְאוּ להזין שני שדות

מטבור מרקיב באדמת בּוּר.

 

אשת חיל ללא איש

בבית שהמיט בלי הבט

אחור אל בּוֹר מלח

צרוּב לדיראון.

 

 

 

10 תגובות

  1. בהצלחה לך ענת

  2. ענת, השיר יפה והיותך במטע הזה יפה גם הוא. הרי שאחרת לא היינו נפגשות…
    שבת שלום

    • אכן נורית אלייך במיוחד התכוונתי כשכתבתי על נסיקות חבריות מתחום "הבדיון הווירטואלי". ובהזדמנות זו אומר שעל שלוש השנים במטע הבננות אפשר לכתוב ספר שלם שהוא שילוב של פסיכולוגיה, סוציולוגיה וגם אנתרופולוגיה. אני רואה עצמי אחת המתמידות ולו משום כותרת בלוגי שעלי לעמוד מאחוריה – שלא על מנת להיפרד. אך זאת לדעת המטע הזה כשהצטרפתי אליו היה אחר לגמרי:) ולא אפרט (לא לבזבז את חומרי הספר שאולי עוד ייכתב)

  3. רות בלומרט

    תודה ענת יקרה, אהבתי.
    שבת שלום
    רות

    • כעורכת אני מוקירה ומעריכה עד עומק פסיקי נשמת היוצרת כל מילה שנמחקת או מוחלפת בהמלצת קוראים מיטיבי קרוא כמוך. תודה שוב בשם שירי

  4. אכסניה טובה, הקיבוץ המאוחד, לשיריך היפים. בהצלחה עם הספר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט