מה לי ולוויפסנה…

לפני כחודשיים התקיימה פגישת בוגרי המחזור שלי בתיכון חדש בתל אביב. כבר אז שיתפתי בתחושות המאוד מורכבות שתוקפות אותי בכל פעם שאני מוזמנת לחזור אחורנית על ציר הזמן ולפגוש אנשים שהיו גיבורי פרקי עבר בחיי. 
יחד עם זאת השבוע ניצחה הסקרנות! וכן, גם התשוקה האנושית לסגור מעגל חיים – ואולי לסגור ולפתוח מחדש ואחרת – ימים יגידו – ובלבד שהזרימה האנושית תהיה טבעית וגם אינטימית משהו (אני נגד ציבוריות כפויה).

בערב שלישי, עם תחילת הסערה, נפגשנו מניין בנות ובן בקפה בצלאל שבקצה רחוב מגורי, ושזה מכבר הכתרתי אותו כהמשך חדר האורחים הפרטי שלי.

רובנו לא נפגשו עשרות שנים. אתמצת בשניים את החוויה הנפלאה שחוויתי בבית הקפה שבעצם תופעל בשעות המפגש רק למען הפגישה ההיסטורית הזאת:

א. אף אחת מהנוכחות לא השתנתה (בי נשבעתי) –  לא במראה ולא בשידורי האישיות שנקלטו ברדאר שלי.
ב. השיחה התוססת שנמשכה על פני שלוש שעות סביב שולחנות בית הקפה שחוברו לנו יחדיו – כשעליהם שלל מטעמי הבית – לימדה איך התעשרו חיינו בשלל עשיות שאת רובן לא יכולנו לחזות בימי התיכון.

רוצים דוגמה?

אילונה אריאל שהגיעה לכיתתנו קצת באיחור, חמושה באופנוע ובשערה הבלונדיני ובביישנות-מה שבוטאה בעיקר בחיוך. בפגישתנו המחודשת היא סיפרה אנקדוטה מאוד מאוד משעשעת אך גם כזו שמסמנת טבעו של מהלך חיים שלם. "כשרק הצטרפתי לכיתה שאלה אותי ורד (הגאונית של הכיתה, ולימים בעלת "מסעדת תאנים" הירושלמית – מהמסעדות הצמחוניות הוותיקות והמפורסמות) מה אני הכי אוהבת לעשות בזמני הפנוי. בדרכי המקצרת במילים עניתי לה – לחטט. לא העליתי על הדעת שוורד תיקח את המילה הכי רחוק ממה שהמילה הזאת – לחטט – היתה בשבילי כבר אז. אני התכוונתי כמובן לחיטוט/חיבוט נפש רציני ביותר ואילו ורד חשבה שאני מתבדחת ומכוונת ל.. אף!"

אילונה אריאל שכבשה את לבי ושוב – כקדם תיכוני –  כנראה לא מכירה את המשמעויות הנשגבות הטמונות גם בחיטוט-אף אליבא דה חנוך לוין, נערצי מאז נעורי:

אז הנה, אילונה, אני מעשירה את עולמך הפנימי הכה עשיר ממילא בכמה שורות נפלאות מתוך המחזה הנפלא "פופר".

כה מספרת בגילוי לב כובש שוורציסקה:

הבוקר, אחר שקמנו- אוי, כמה שאני מתביישת – רוצה אלוהים שאני עומדת עם אצבע באף ומחטטת. בדיוק נכנס שורץ בעלי לפני שהוא יוצא לעבודה, נכנס כמו רוח ורוצה לנשק. איפה? – אוי כמה שאני מתביישת – באצבע. לי לא נעים, אני לוקחת את היד מאחורי הגב, מגישה לו יפה פה, צוואר, כתף, חזה. הוא, לא: מהחתונה רק אצבע. למה אצבע, למה אצבע?! יש לו תוכניות. מה יכולתי לומר? "שורץ בעלי על האצבע יש חיטוט מהאף"? – אוי כמה שאני מתביישת – עוד לא שנתיים מהחתונה וכבר להיחשב לאישה לא מעודנת! לא אמרתי כלום. ושורץ לא מוותר! אצבע, אצבע! לא נתתי. אני מחויבת?! בקיצור – חורבן. כל כך רגיש, כל כך עדין, מה הפלא, אחרי שמרגילים אותו שנתיים רק לטוב שבטוב?! והלך מהבית בטריקת דלת כשהוא משאיר מאחוריו את חורבן בית שורץ. ואני מה? בכיתי, כמובן. בכיתי ואכלתי את עצמי: למה זה קרה דווקא לי?! לכולם יש אף, כולם מסתכלים על התקרה וחופרים! מה לעשות, פופר? הייתי מספרת לו, אבל אוי כמה שאני מתביישת! עוד לא שנתיים מהחתונה וכבר לא מעודנת!

ולכך אפשר כמובן להוסיף את היצירה הספרותית המקדשת אף יותר את האף – "החוטם" מאת גוגול.

ועד שנתיר לעצמנו כולנו להיות הכי טבעיים ומשוחררים וחופשיים לחיטוט באף בפרהסיה, אילונה אריאל מציעה לכולנו את מה שהפריחה מאהבת החיטוט שלה:

אילונה אריאל היא לא פחות ולא יותר ממקימות ומקיימות תורת/סדנאות הוויפסנה בארצנו הקטנטונת.

בימים אלה היא טורחת/מנצחת על הקמת מרכז ויפסנה ענקי ליד קיבוץ דגניה. ובין שתיקה לשתיקה המתמצתות בחיוך ביישני וחיטוט פנימי אנא צפו בה והאזינו לדבריה (ועוד באנגלית צחה, מי היה מאמין).
http://www.youtube.com/watch?v=ixu4Kd5R1DI