האומנם ברזל הוא רק ברזל?! פוסט מורטם למכונית

ברטרנד ראסל, אחד הפילוסופים האהובים עלי והנגישים למנת המשכל שלי, תהה שמא הכיסא שלנו אינו קיים כלל כאשר איננו יושבים עליו או מתבוננים בו באהבה. אולי, תהה הפילוסוף הנפלא, כל שסובב אותנו אינו קיים אלא כתלוי חושינו (הבריאים או שלא כל כך…)

היום נפרדתי מהרינו קליאו שלי. בסך הכול מכונית. בסך הכול גוש ברזל. אבל גוש הברזל הזה אכלס אותי ואת חיי שבתנועה במשך חמש-עשרה שנים תמימות ומן המשמעותיות ביותר שידעתי עד כה.

לפני שבועיים, כשהתחלתי להיפרד בתוכי מהרינו שלי לקראת קבלת היונדאי החדשה, והרגשתי צביטות לב דואב הולכות וגוברות, אמרה לי שכנתי האהובה תמרה אלבז (כדי לנחמני כמובן) –  זו בסך הכול מכונית. קרי, חפץ. חפץ, כך הובלע בדבריה, אינו בעל נשמה, ומכאן נגזר שכל רגש כלפיו עם הפרדה ממנו הינו מיותר.

אתמול, בנסיעתי האחרונה ברינו (שבוע אני מזגזגת בין החדשה לישנה), היא כבר בקושי סחבה את עליית רחוב אלנבי. דיברתי אליה ברכות וכמעט עם דמעות (כמעט כי מסוכן לבכות תוך כדי נהיגה, הגם אם אטית ביותר). דיברתי אליה כשם שדיברתי אל חתולי האהוב אפרו לפני שבועיים. ביקשתי שתחזיק מעמד. הבטחתי שעוד מעט קט היא תדע מנוחה. ותאמינו או לא אבל היא נעתרה, ולפתע –  כמו אפרו שיום לפני מותו שב וקפץ על הספה כמו בימיו הטובים – היא האיצה.

המכונית כמו אפרו בהחלט בעלי נשמה יתרה, בעיני נשמתי שלי. והם יהיו לעד חלק בלתי נפרד מצרור חוויותי. ומהם החיים ככלות הכול אם לא אוצר אצור של חוויות!?

נ.ב: המתת האחרונה שהעניקה לי הרינו היתה השבוע הזה:

שתינו קרטענו לאט לאט ברחובות תל אביב, ובזכות הרינו מצאתי בעצמי כוחות נפש לשים פס מוחלט על כל צפירות המכוניות, שהנהגים שבתוכן לא ידעו כי יש דבר כזה מסע לוויה למכונית אהובה, שליוותה את חיי הנהגת ענת בדרכי חייה הנפתלות וגדושות המהפכים והסערות חמש-עשרה שנים תמימות.

יהי זכרה ברוך! 

ואולי גם לכבודה נכתבו שורותיה הפיוטיות הכה יפות של חברתי דורית דינור (מתוך מחזור שירים המוקדש כולו ל… חלודה וברזל!)

זוּ אֲנִי שֶפּוגַעַת בַּבַּרְזֶל

מֵמִיסָה קְרוּמֵי מָגֵן.

חָלוּדָה אֵינָה נְחוּצָה

מְהַנְדְסִים, צָבָא שָלֵם,

מֵנִיסִים אותָה.

לְכָל בַּרְזֶל כָּוָונות חָלוּדָה

נושֵאת בְּפֵרוּרֶיהַ זִכָּרון

לְכָל בַּרְזֶל יֵש עִיזָבון.