וְתַפְנוּקִים. יָדַיִם רַבּוֹת
מְחַתְּלוֹת, מְלַטְּפוֹת
אֵיבָרָיו, מְבַקְּשׁוֹת לוֹ
צָרִי בְּרוּחִי הַנּוֹחָה
לִנְגּוֹהַּ, נְגוּעַת שִׂמְחָה
נוּגָה עַל אָבְדַן שָׁמָיו.
*
גּוּפִי נִהְיָה נָכֶה. כָּךְ הוּא
נָח, רַךְ. מֵנִיחַ. לֹא מֻכְרָח
לְהִשָּׁמַע לַכּוֹרַח לִהְיוֹת
נָע, לְהַגִּיעַ מִכָּאן
לְשָׁם וּלְכָאן וּלְשָׁם
וּלְכָאן וּלְשֵׁם
מֶה עָלָיו לִהְיוֹת
הוּא
אֵינוֹ זוֹכֵר
מֶה הָיָה
אִלּוּ לֹא, וְטוֹב
כָּךְ, שֶׁכָּךְ הוּא
שָׁכַךְ.
מרטיט ענתי ובנוי היטב מבחינה פואטית
עפרה
שבח הפואטיקה ובכלל שימת לב אליה היא העיקר- ומכאן רוב תודתי. וכן, השיר נובע מחוויה אישית אך העיצוב דרמטי ביחס למציאות המקוממת והמשקמת… מה שחשוב זו החוויה המעשירה שהחיים מזמנים כדי להפוך להיות כחומר ביד היוצר/ת
נוגע וקולע
שמחתי ב"נוגע" פחות מזה ב"קולע":) כי זה מרמז שלצערי אולי אני "לא לבד" במצב הנחיתה
טוב. טוב שכך