בננות - בלוגים / / התבגרות
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

התבגרות

 

חֶרֶף בֶּטֶן צְפוּדָה לֹא אַחַת

וּבְקוֹשִׁי רַב, יֵשׁ לוֹמַר, לָמַדְתִּי

לֶאֱכוֹל כָּרָאוּי בְּמִסְעֶדֶת הַיְּקוּם.

בְּלִי רְעַבְתָּנוּת וּלְלֹא תַּאַוְתָנוּת

כִּי אִם בְּאִטִּיּוּת וּבְהִשְׁתַּהוּת

בְּכָל וּמִכָּל מָנָה, חַמָּה אוֹ קָרָה,

ללֹא תְּלוּנָה עַל מֶלְצַר שֶׁהִתְמַהְמֵהַּ,

אוֹ עַל חֶשְׁבּוֹן יָקָר לְכִיס נֶפֶשׁ דַּלָּה

בַּעֲבוּר סְעוּדַת מָנָה שֶׁאֵינָהּ מַשְׂבִּיעָה.

לָמַדְתִּי לְהוֹדוֹת עַל הַמֻּגָּשׁ מִבְּלִי לְקַוּוֹת

לְעוֹד, וּלְהִתְעוֹדֵד מֵעֶצֶם הַיְּכוֹלֶת

לִפְתּוֹחַ אֶת דֶּלֶת הַמִּסְעָדָה וְלָשֶׁבֶת

אֶל שֻׁלְחָן, עִם אוֹ בְּלִי מַפָּה,

וְלִסְעוֹד אֶת עַצְמִי בְּפֶה  נִפְעַר

וְנִסְגַּר כְּנֶס יָחִיד, יָקָר וְזוֹל מִכּוֹל.

 

 

10 תגובות

  1. אומי לייסנר

    אהבתי מאד. ברכות ותודות, 0.

    • תודה על אהבתך. וחייכתי על מילתך "ברכות" שהרי לא ידעת ששירי זה נכתב כמתנת יום הולדת לעצמי שחל אתמול:) מקווה שהשיר ישפיע עלי עד כדי כך שאיישם אותו בפרוזת החיים יומיום.

  2. איריס אליה כהן

    נפלא, ענתי. ארוחת עולם. מזל טוב, מזל טוב.

  3. ענת, אהבתי את המשחק עם כפל משמעות המלה לסעוד (מזון, מחד ותמיכה- מאידך) שבעטיו המשפט "לסעוד את עצמי" הופך חזק מאד…
    וכל זמן שאינך סובלת מהרעלת קיבה בלתי הפיכה – הרי המצב טוב… 🙂

    • כרגיל (כמעט) הצחקת אותי. כרגיל (כמעט) הארת את עיני לניואנס חשוב שנעדר ממני בעת כתיבה – וכאן, המשמעות הכפולה שיש למילה "לסעוד"… ובאשר להרעלת הקיבה – מצבי הקיומי ולו בעניין טעון זה הוכח כבסדר גמור. מה שגורם לקלקול ככלות הכול נפלט במלואו בערוץ כלשהו – והניקיון הפנימי שלם וכשיר לפעולת חיים בריאה.

  4. יהודה ויצנברג ניב

    "בלי רעבתנות, ללא תאותנות, כי אם באיטיות ובהשתהות" –
    חד ואמיתי – בשלות גילאית ויצירתית במיטבה!

    • זו העת לברכך על הצטרפותך הרעננה למטענו הוותיק ורב הדינמיקה (גם אם זה לכאורה כעת סמוי יותר מאשר גלוי לעין. היו זמנים הרבה הרבה יותר דינמיים). ואכן קלטת את לוז מעשה הכתיבה – הבשלות הגילאית. נפשית, מבחינות רבות הכותבת עדיין ילדה, אך בכל זאת החיים לא פסחו עליה ועל תבונתה. אלמלא המסע בבטן הרכה השיר הזה, גם זה, לא היה נכתב.

  5. אלה הן הוראות מדוייקות ונבונות שיש להפנימן בכניסה למסעדת הקיום. שיר יפה וחכם.

    עפרה

    • ואם בכניסה הראשונה פספסנו את ההוראות או שלא השכלנו לקרוא אותן מפאת אנלפבתיות מולדת – אפשר גם אפשר ללמוד לקרוא בכל שעה עד הסגירה…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט