יֵשׁ רֶגַע שֶׁבּוֹ יָסִיר אָמָּן הַזְּמַן
אֶת הַשְׁרָאַת הַכְּאֵב מֵעַל צִיּוּר
בְּגִידָתְךָ בִּמְעַרְבּוֹלֶת צִבְעֵי מַיִם,
אַקְוָרֶל, שֶׁמֶן עַל בַּד הַזִכָּרוֹן
הַמּוּרָד בְּדוּמִיָה מִן הַכַּן,
לִפְנֵי שֶׁאַעֲמִיד מוּלוֹ נֶפֶשׁ
יְבֵשָׁה, כִּמְבַקֶּרֶת תַּרְבּוּת
זָרָה, וְלֹא כְּמוֹדֶל
ענת, שיר יפה… הרצון להרחיק את הכאב ולדבר עליו באובייקטיביות, לכאורה, במקום מהמקום הכואב. יש לי תחושה שזה כמעט שיר ארס פואטי…
האמת, זה מאותם שירים שיוצרים אותם ממחוז חפץ נפשי אחד ובסוף הם יוצאים משליטה ומוציאים את עצמם ואת הכותב/ת ממקום אחר לגמרי. גם לי יש רושם בדיעבד שיצא שיר כמעט ארס פואטי. וביני לביני טוב שכך. מה שנקרא השיר חכם מן הכותבת:)