שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
אחת ממעלותיה של המאה העשרים, החל מפרויד, היא המודעות העצמית. לא תמיד היו לאדם כלים לפשפש בתוך עצמו, ואולי גם זמן "איכות" פנוי ל"תענוג" הזה לא היה לו. אלא מה, גם עניין המודעות העצמית הוא לא אחת כחרב פיפיות לחיינו ביקר מכול – ההווה!
למה?
א. כי מודעות עצמית שאין בצדה או מתחתיה הכוח הפנימי ליישום ממצאיה מגבירה את התסכול.
ב. המודעות העצמית גם מושכת אותנו לא אחת – ואולי לרוב – אחורנית, אל עברנו, ומקשה עלינו להיפרד מכל מה שזה מכבר חלף עבר. בעברית פשוטה קוראים לזה חיטוט – או אפילו חטטנות יתר…
ומה הצעתי?
לפתח במוח את כפתור הדליט. לא כהדחקה (טאטוא מתחת לשטיחי הנשמה) אלא כהכרה בריאה וברורה שלא דורכים בנהר אחד פעמיים, ושמה שהיה ואפילו אך אתמול – הינו בר מינן גמור. יום חדש ופנינו אל האור. אם כי… עלינו לכבד גם את אשת לוט כגיבורה טרגית, כסמל, כמודל – אבל בשום אופן לא לחיקוי. כבוד לעברנו ולמי שהיינו בו – די בכך כדי לאפשר פרידה בכבוד ובלי להביט לאחור.
שבוע מואר
קֶבר מֶלח
מוּטָב הָיָה לְאֵשֶׁת לוֹט לוּ לָמְדָה
לְהִיפּרֵד בְּכָבוֹד. רָאוּי הָיָה לִלְמוד
לְכַבֵּד גַּם אֶת אֵשֶׁת לוֹט
שֶׁלֹּא יָכְלָה עוֹד שֶׁלא לְהַבִּיט לְאָחוֹר.
גַּעֲגוּעֶיהָ זָרְעוּ בָּהּ מֶלַח
שֶׁלא הִצְמִיחַ לָהּ אֲפִילוּ קֶבֶר
בֵּין הֶחֳרָבוֹת.
מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד
ענתייקרה, אשת לוט- חברותא לאורפיאוס. ואולי אזהרה לנמשכים למוות בחיים, קפיאה, הפיכה לנציב מלח. נשיקות חיה אסתר
לא פלא שאת ואני חברות בלב ונפש. אנחנו פשוט אוהבות באמת ובתמים את החיים בשמחה!
כרגיל, מול נוגה עומדים אנשי מאדים שלעולם לא מביטים אחור אלא רק קדימה, אבל עיניהם טחו מלראות. כי החוכמה היא לא לאן אתה מפנה את ראשך אלא אם העיניים (וכוונותיך) טובות. ואי אפשר בלי שיר תגובה קצר:
לוֹט רָאָה אֶת אִשְׁתוֹ רַק מִגַּבָּה.
הוּא לֹא רָאָה אֶת הַעֵיְנָיִם,
הַמֶלַח שֶׁיָבַשׁ עַל פָּנֵיה.
אֲבָל זֶה לֹא נָכוֹן:
לוֹט אֲפִילוּ לֹא הִבִּיט אָחוֹר
לִרְאוֹת אֶת אִשְׁתוֹ נִצֶּבֶת.
לְעַצְמוֹ חָשַׁב:
בֶּטַח אֶסְתַּדֵּר כְּבָר
עִם הַבָּנוֹת לְבַדִי.
כתבת את זה עכשיו???????? אוי ארז גבר שבגברים ארז שבארזים – כל הכבוד על המודעות העצמית הגברית הכנה! הללויה! עכשיו הגיעה העת לדואט – נוגה ומאדים. אתה ואני! ונראה מי ישרוד הכי טוב – עם או בלי מלח על הפנים (או על הזנב)
מצמרר. לפי המדרש, היא פנתה לאחרו כדי לראות אם בנותיה הנשואות באות.
כהמשך למה שכתבתי לנורית החיים במהותם ובמיוחד בעתות מסוימות הם מאוד מאוד אכזריים ונוקשים וללא פשרות – ולפעמים פשוט מחוסר בררה. חשבתי למשל באנלוגיה מצמררת לא פחות על השואה. כמה עוד היו נרצחים אלמלא הורים הפרידו את ילדיהם מגופם ונפרדו מהם בקושי למען חיי אותם ילדים. עוד שניית טקס פרידה וגם ילדיהם היו נכחדים.
ענת, תמיד חשבתי שסיפורה של אשת לוט הוא טרגי ואכזרי. זה מחיר כבד לשלם על געגוע. ולא לגמרי ברור לי מדוע כה החמירו איתה, בעוד שהעם הזה גדל על הציווי ״זכור את…״
זהו שאני תמיד אומרת – הכול עניין של ניואנסים, ולניואנסים יש חשיבות מרובה. קחי למשל את עניין יציאת מצרים. שנה בשנה אנו מצווים ב"זכור כי עבד היית בארץ מצרים" ובצד זאת נאמר לעם ישראל המתהווה שאל לו להתגעגע לסיר הבשר. ההחמרה עם אשת לוט לתחושתי היתה במקומה למען הצלתה שלה. לפעמים די בהפניית ראש קטנה לאחור כדי למנוע את הישועה למען עתיד טוב יותר.
קֶבר מֶלח
מוּטָב הָיָה לְאֵשֶׁת לוֹט לוּ לָמְדָה
לְהִיפּרֵד בְּכָבוֹד. רָאוּי הָיָה לִלְמוד
לְכַבֵּד גַּם אֶת אֵשֶׁת לוֹט
שֶׁלֹּא יָכְלָה עוֹד שֶׁלא לְהַבִּיט לְאָחוֹר.
גַּעֲגוּעֶיהָ זָרְעוּ בָּהּ מֶלַח
שֶׁלא הִצְמִיחַ לָהּ אֲפִילוּ קֶבֶר
בֵּין הֶחֳרָבוֹת.
…………….
המעניין הוא שאנו עובדים עם התניות
למשל: מלח/נטישה/אינדיבידואליות
מתקשרים כדימויים אוטומטיים עם אשת לוט,
עם נשיות גאה.
רק נגיד: בור
וכבר יוסף מהדהד לנו.
ואם נגיד "סבך" ללא שום מילה נוספת
העברית תכריח את העקדה להביא את הפקח שרושם למשורר דו"ח על חניה במקום נדוש.
מה דעתך/כם?
העברית תכריח את העקדה להביא את הפקח שרושם למשורר דו"ח על חניה במקום נדוש.
משורר לא יכול להיות נדוש גם כשהוא "מתעסק" עם חומרים נדושים. והרי בינינו הכול נדוש והכול הומצא. מחכה ליד תיבת הדואר לקבלת ספרך
תובנה כל כך אמיתית ונכונה. צריך רק כח נפשילבצע את המחיקה המשמעותית.
מניסיוני, הכוח הנפשי לא בא לא בבום ולא בזבנג וגמרנו. למחיקה המשמעותית נדרשים חוגי בקרה מוחיים-נפשיים שמחייבים שנים של למידה חיונית ומשתלמת ביותר.