נשים ויין, סיפור אהבה/ ענת לב-אדלר/ ידיעות אחרונות/ 160 עמ'
מה בין יין לנשים ולאהבה – הידעתם? ודאי, יאמרו רבים מאיתנו – גברים ונשים כאחד. מי שרוצה לפתות אישה למעשה אהבים, מוטב שישקה אותה קודם כוס יין אחת לפחות. איתי, אגב, זה לא עובד. כוס יין אחת ותוך כמה דקות אני… נרדמת. אבל מה לעשות וטעמו של היין אהוב עלי מאוד, ובכל פעם שעומד לפני בקבוק עם נוזל אדמדם או צהבהב, קשה לי שלא להתפתות וללגום ולהתענג – ולו על טעמו, לפני שעפעפי ייסגרו בעל כורחי אפילו בעת סעודת מלכים כשסביבי סועדים רבים.
משום אהבתי הוותיקה ליין, וכיוון שאני אישה על אף שהמשקה הזה אינו משפיע עלי להתגלות ככזאת במיטבי, פתחתי בסקרנות את הספר "נשים ויין, סיפור אהבה" שיצא לאור זה מכבר ונכתב על ידי ענת לב-אדלר. הופתעתי לגלות כי הספר הקטן למראה אך המוגש בקנקן מהודר ביותר – עטיפה קשה וחלקה למגע, דפים עבים ומבהיקים כשל אלבום ושלל תצלומים מרהיבים הקשורים בכל מה שמשתרג כקנוקנות מן היין כמוצר – מכיל מידע מרתק על הקשר שבין יינות לנשים כמעט מימי בראשית.
הקנוקנת המילולית, שייצרה במוחי את המחשבות הכי מענגות, הייתה זו שקשרה באופן כה משכנע בין היין לבין מותרת האישה מן הגבר. האנלוגיה המשתרגת לאורך הספר בין תולדות הדרת הנשים ועד הולדת הפמיניזם לבין חשיבות היין בחייהן והחשיבות שלהן בחייו, גרמה לי שכרון חושים שעוררוּת גמורה בצדו – הפעם.
מסתבר, כך על פי הספר, שבאיחור של אלפי שנים התגלו הנשים כמבינות ביין יותר מהרבה גברים – ולא בכדי. אחת הסיבות לכך היא אבולוציונית ממש. החך של האישה מפותח הרבה יותר משל הגבר בזיהוי טעמים. כך מאז אותם ימים קדמוניים שבהם האישה לא הייתה קרייריסטית מי יודע מה, עיקר חשיבותה היה בביתה פנימה, וכשיצאה ממנו היה זה בעיקר כדי ללקט מזון עבור ילדיה. למען תוכל להיות משוכנעת שאינה מרעילה את הקטנטנים, דאג הטבע בכבודו לכך ש"על גבי הלשון של האישה יש יותר תאי חישה ונקבוביות טעם, מה שהופך את הנשים לבעלות תחושת חך מפותחת יותר בהשוואה לגברים". מכאן נגזרה ברבות הימים העדפתן של נשים את טעמו של יין מעודן. זאת ועוד, בואן אל היין ואל החוויה שהוא צופן בקנקנו כסוד הוא אישי ובלתי אמצעי ואינטימי ביסודו – וחף מכל מה שהגברים עומסים עליו, בדומה לשלל הסטיגמות המורכבות על שלל זירות חיים שהיו עד לא מכבר מותרות אך ורק לכניסת גברים.
"נשים שותות יין לא כדי להגיד משהו לעולם… הן לא מתפלספות על יין – הן פשוט שותות אותו. ואם הוא נעים להן הוא יכול לעלות גם שלושים שקל במכולת. הן לא משוויצות ביין ולא ממהרות לרוץ ולקבל אישור מהחבר'ה על הבחירה המשובחת. הן פשוט מוזגות עוד כוס ומתענגות". כך טוענת ענת לב-אדלר. משכנע, וכאמור גם איכשהו שולח גרורות מחשבתיות לגבי עוד כמה עניינים המבדילים בין נשים לבין גברים, ולא לטובתם של האחרונים.
מעניין לגלות איך במרוצת ההיסטוריה נחסכו ונמנעו מהאישה גם סגולותיו של העולם השלם הגלום ביין, שנתפש כמתת האלים – ולא רק בחייהן כי אם גם במותן. במצרים הקדומה, למשל, בעוד הגברים מהמעמד הגבוה נקברו כשסביבם קנקני יין כדי להנעים להם את דרכם לגן העדן, נקברו נשותיהן כשחלב אתונות על שפתיהן למען לא תתבסמנה בפני מלאך המוות.
מי בכל זאת כן הצליחה להקדים ולפרוץ את גבולות ואיסורי המגדר עד שהכול נפרץ למען כולן? או המורמות מעם בימי קדם כמו המלכה קליאופטרה, שאהבה לגרום למאהביה אובדן חושים על ידי מזיגת יין אדום כבד מענבים שגדלו על גדות הנילוס, או בימים מאוחרים יותר – ולהבדיל – הנהנות העיקריות מן היין היו מנהלות בתי הבושת.
תוך כדי העיון המעשיר ומעתיר ומשכר ב"נשים ויין, סיפור אהבה", וכמשוררת שלמדה אי אלו דברים על תולדות השירה העברית ובכלל, נזכרתי בשיעורי אי פעם באוניברסיטה על שירת היין העברית בימי הביניים. אף לא שיר-יין אחד נכתב אז בידי אישה.
נו, אז אולי הגיע זמננו – הנשים המשוררות – לתקן גם בזאת? ובינתיים – לחיינו!
מצטרפת ל"לחיים"… תודה על ההכרות עם הספר. זה הסביר לי דבר או שניים על עצמי… 🙂