בזכות רשימת רבי המכר

כולנו (או רובנו) נמצאים בעשור האחרון מגנים/משמיצים/מלגלגים על המושג "רב מכר". כולנו ללא יוצא מן הכלל נמצאים בעשור האחרון מלינים על הזילות הבלתי נסבלת של ספרינו מעצם מכירתם "ארבעה במאה" או בלשוני ספר בשקל!

אך האם אין כולנו כמהים בראשיתו של יום כבערבו לדבר אחד בעיקר וקודם כול – להיקרא, לפרוץ את "מחסום הקול" הטמון ביצירתנו המכורכת? האם אין כולנו כמהים שבבוא יומה של יצירתנו לפרוץ ולהשתחרר מרחמנו היא – ממש כילד הנולד – תקיים אינטראקציה עם העולם סביבה, תיגע, תגיה, תספוג אל בין שורותיה את לב קוראיה?

האומנם די לנו בקומץ קוראים מביני דבר נפשה של יצירתנו?

תחושתי היא שבין אם נודה בכך קבל עם ובין אם נבוש לעשות זאת בקול רם, כולנו מתאווים לאותו הדבר – להיכלל ברשימת רבי המכר המשוקצת. ולמה? כי היא ורק היא תאפשר לנו לדעת אל כמה בתי אב הגיעה יצירתנו. זה הכול. לא מיהם בעלי הבתים. לא אם בכלל יפתחו את "הרהיט" החדש שרכשו. לא אם יאהבו אותו אם יסירו את אריזתו וישתמשו. אלא רק דבר אחד נדע – שספרנו הגיע לאנשהו. שלא הגיח מרחמנו לחלל ריק. בסולם תחושותינו כיוצרים יש היררכיה. וההיכללות ברשימת רבי המכר, ולו לזמן קצר, היא ורק היא מהווה אינדיקציה לתהייתנו מה עלה בגורל יצירתנו מרגע שיצאה מחזקתנו.

ובאשר ל"ספר בשקל". אומרים – ברומא התנהג כרומאי.

ובאשר לכך ישאל את עצמו כל יוצר שאלה אחת ולו בדלת אמותיו וישיב עליה ולו בדלת אמותיו בכנות – מה עדיף, שספרנו לא יימכר בכלל, לא יגיע ולא ייגע או שיגיע וייגע ויגשים את תכליתו בעולם הזה.

 אני סבורה במאת האחוזים שכל סופר שמוציא לאור ספר מבקש דבר אחד בעיקר – שיקראו אותו וכמה שיותר בני אדם. אלמלא כן יכול היה להשאיר את ספרו ככתב יד במגרה. בדיוק כפי שנוהג צייר המחזיק את ציוריו בביתו ואין עין איש מלבדו שוזפת אותם. אך אנו, היוצרים במילים המוציאים לאור את הכתוב שבו השקענו את תמצית עמל נפשותינו ומוחנו הקודח, במשך שנים לפעמים והרחק הרחק מעין כול, היננו כאדריכלים המקימים בניין. אנחנו רוצים שלכשיושלם לא יהיה קיים לעצמו. אנחנו בונים אותו כדי שאנשים יגורו בו, בכל דירותיו, בכל חדריו – וייהנו!

בסופשבוע שעבר צד את עיני וידוי קורע לב ממש וכן באופן כובש, כה מדויק וכה מצער של הסופרת אילנה ברנשטיין. ברנשטיין זכתה לחוות בעבר היכללות ברשימת רבי מכר. כמדומני שהיא זכתה בזאת לפני שנים לא מעטות. לפני כארבעה חודשים ראה אור ספרה "בקשתה האחרונה". ובמילותיה אקנח פוסט זה בצד תפילתי ל"נס יומנה". שיימכר "ארבעה במאה" ושייכלל ברשימת רבי המכר, כדי שאדע – בלשונו של המשורר י.ל. גורדון – למי אני עמלה, שדבר אמנותי הגיע ונגע. זה העיקר, כי הרי אני את שלי למענו עשיתי. נתח גדול מנשמתי טמון בו. הוא הושם שם לא בכדי – לא כתראפיה, לא כתחביב להעשיר את חיי. הוא נוצר מתוך הדחף הלאו בר כיבוש – בדיוק כמו זה של שחקן – להופיע מול קהל, להיות חלק מההוויה האנושית הגלויה. ולאו דווקא ברעב למחיאות כפיים מדובר, כי אם בצמצום מרחק הנגיעה בלב האדם.

ואלו מילותיה של אילנה ברנשטיין. יקום ולו יוצר אחד שלא חווה את חווייתה ויטען ביושר כי לא  חש בדיוק כמותה.

"נכון שחלפו ארבעה חודשים מאז יצא לאור ספרי 'בקשתה האחרונה', שבשנות דור של ספר ישראלי זה המון זמן. נכון שבחנויות הספרים התחלפה קולקציית הקיץ בקולקציית החורף כבר לפני חודשיים, כי ספרים כמו חטיפים נדרשים להתרענן באופן מתמיד. נכון שחיי מדף של ספר שאינו מגיע לרשימת רבי המכר קצרה מחייו של פרפר ומרבית הספרים נועדו לגניזה או לגריסה. אבל זה הספר שלי, התינוק, החמוד, שעוד לא נעמד על הרגליים. אני לא יכולה לאבד אותו במהירות כזאת."