שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
קודם כול גילוי נאות: אני מעלה כאן את רשימתה של שרה כוי חברתנו למטע על "יומנה של אישה מודרנית". הרשימה פורסמה אתמול במוסף הספרות של עיתון "הארץ". התלבטתי לא מעט האם להביאה כאן כי הרי מיד יאמרו המלעיזים ומבקרי המבקרים והיוצרים, מה החוכמה שרה וענת הרי חברות, וממתי חברות כותבות על חברות?
אז כאן אוסיף את פירוט הגילוי הנאות. שנים רבות כתבתי רשימות על ספרים כמעט מעל כל במה ספרותית (רבות מהן לצערי עברו מן העולם). בתוקף עיסוקי הספרותיים השונים רכשתי ידידים/חברים/מכרים לא מעטים. מעולם לא זייפתי אף לא במילת "ביקורת" אחת שכתבתי על ספריהם. אך היה ברור, לי לפחות, שכמבקרת שאוהבת ספר ומוצאת עניין לכתוב עליו – למה להימנע מכך דווקא או בעיקר או רק כשמדובר באדם שאני מכירה בלי קשר לספרו? למה שדווקא הוא יצא נפסד ומקופח.
ברבות שנותי בתחום התחלתי להתבגר וגם להתפכח. קלטתי שרבים בברנז'ה מכירים זה את זה ברמת קרבה כזו או אחרת. ועדיין היה לי קשה לייחל/להשלים/להסתדר ביני לביני עם זה שספרי שלי יזכו לביקורת מאותם ידידים שלי שכתבו ביקורות על אחרים. בימים אלה אני חשה אחרת לגמרי. אולי התבגרתי לחלוטין על גב "יומנה"? אך כפי שעשיתי אני ברשימותי על עמיתי אני מצפה גם מעמיתי שיהיו אמונים על כתיבת רשמיהם מספרי זה – שלא יזייפו ולו במילה. זה העיקר.
ובכלל, לא אני יזמתי את רשימתה של שרה כוי על ספרי.
והרי היא לפניכם.
ענתי, אין לי בכלל ספק ששרה כתבה את אשר על ליבה, וכתבה נפלא ביותר. התרגשתי עמוקות מן הביקורת.
מודה ומתוודה שגם אני התרגשתי. לא משום מספר מצומצם של משפטי שבח, כי אם מדרך כתיבתה עזת הביטוי והייחודית של שרה כוי, וכן גם מכך שהיטיבה כל כך לקרוא את בין השורות של ספרי. ולמה ייחל סופר אם לא קודם כול לכך?!
בוקר טוב
בהחלט יש בעיה קשה לפתרון בענייני "גילוי נאות" ו"כתיבה הדדית בתוך הברנג'ה"
אך אני רוצה להתייחס לעניין אחר, אל ה"ביקורת" של שרה כוי.
הרשימה הזו הופיעה במסווה של ביקורת, במוסף ספרותי מכובד מאד, אך אין ברשימה שום דבר מהביקורת. כולה שיר הלל ,הכתוב נפלא כדרכה של שרה. אבל הוא דומה יותר לקומוניקט של הוצאת ספרים.
כ "יצירה" הרשימה של שרה יפיפיה. כ "ביקורת", לא ולא!
יכול להיות שאני האחרונה להגיב על תגובתך, גיורא, ויחד עם זאת "והעיקר לא לפחד כלל" לומר את אשר בלבבי וניסיוני הספרותי. מהי "ביקורת" גיורא? ומה הופך אדם ל"מבקר מורשה" גיורא? והאם יש סגנון "ביקורת" אחיד לכל מבקרינו? האם אכן "ביקורת" היא חלוקת ציונים לספר ולמחברו? ואם בציונים עסקינן אזי איך ברשימה בעיתון (ולא במאמר אקדמי רב עמודים) ניתן באמת "לבקר"? אני עצמי פרסמתי מאות ואף יותר רשימות "ביקורת" אך מעולם לא מעמדה "פטרונית". תמיד ראיתי עצמי קודם כול ובעיקר קוראת מיומנת שנותנת ביטוי סובייקטיבי להתרשמותה. זה הכול. ובאשר לדברי ההלל, משום מה לא מצאתי הרבה כאלה דווקא ברשימתה של שרה כוי. אני אפילו מייחלת בסתר לבי הגלוי כאן שיהיו רשימות נוספות שיכללו קצת יותר דברי הלל. כמו כל יוצר, לא?!
היי גיורא יקר. אני לא מסכימה איתך. בעיקר אחרי המפגש שלי עם ביקורות שניתנו לספרי. לכל המבקרים והבלוגרים והאנשים בברנז'ה וכו', נשלח הספר. היה מי שהיה מוכן לכתוב ביקורת, היה מי שסירב, אבל אל כולם, ללא יוצר מן הכלל, פנתה היחצנית או אנוכי או חברים שלי וכיו"ב. אין מה לעשות, ככה מתנהלת הביקורת בעידן הזה. כדי שתהיה לספר בולטות, אין לך אלא להסכים עם זה. אין היום מצב, אסייג ואומר כמעט, כי בכל זאת קיבלתי גם ביקורות בכמה בלוגים דלי תפוצה באופן יחסי, שבו נכתבת ביקורת, כי המבקר רכש את הספר בחנות הספרים, וכתב את חוות דעתו.
כמובן שיש מבקרים כאלה ויש כאלה, לאט לאט אפילו אני הצעירה, יודעת לעשות אבחנה, מתי יש קירבה לסופר, מתי אין, אבל צא וראה את כל ספרי הפרוזה האחרונים, רבים רבים רבים מהם, הם של עיתונאים וחבריהם של העיתונאים וחבריהם של המבקרים ואפילו עובדים של העיתון עצמו.
אין מה לעשות, צפוף פה.
עכשיו, לעניינה של הביקורת, אני חושבת ששרה סקרה היטב את הספר, וכנראה התרגשה ממנו מאד. נדמה לי, בעיקר אחרי ההכרות שיש לי עם שרה במטע, שהיא לא תכתוב דבר שהיא אינה עומדת מאחוריו במאת האחוזים. ועוד, ייתכן כי מי שערך את הביקורת, בחר לשים את הכותרת הזאת, ולא אחרת. ואולי, זה הפגם היחידי שנעשה.
איריס, את מתארת מצב שבו הספרות נדרשת לאיש יחסי ציבור, לפירסומאי, לעושה קליפים ליוטיוב וכו… לתעשייה שלמה שמפרנסת המון אנשים סביב ספר אחד. למעשה ספר הופך למוצר כמו פפסי-קולה. בנוסף ניתן לראות שהעולם המערבי בכלל לא קורא ספרים אז למי כל התעשייה הזו פועלת?…מי הוא סופר טוב וספר טוב כבר קשה מאוד להבין…
נכון, תמי יקרה. בהחלט מוצר, מסכימה עם הקביעה הזאת, ועדיין לא מסכימה עם הקביעה שאין קוראים ספרים. קיבלתי עשרות על עשרות של מיילים של אנשים שקראו את ספרי, ואלה רק אלה שטרחו לכתוב לי. לחלוטין קביעה לא נכונה.
הבכי על העידן הזה, האלקטרוני, התעשייתי, הוא אולי במקומו, אך מה לעשות, זו התקופה. כמו שלא תוכלי לייצר את הקולאז'ים המופלאים שלך בלי המחשב, לא יוכל ספר לראות קוראים ללא יחסי ציבור.
איריס, יכול להיות שהספר שלך יצר גל סוחף של קוראים לקרוא אותו. אין לי מושג כי את לא כותבת כמה ספרים נמכרו. (וזה לא דבר שאני מצפה שתעשי) אבל נסי לשבת עם אנשים שמוציאים לאור את הספרים ותדעי את המספרים המדויקים של קהל הקוראים בארץ…
אין לי בכי על העידן המדהים בו אנו חיים ולא על העולם האלקטרוני. המרחקים בין בני אדם נעשו קצרים והמון תחומים יכולים לבוא לביטוי. כמו הקולאג'ים שלי. אבל מה לזאת ולספרות ולביקורת על ספרות?..ומה לספרות ולעולם התעשייה. והאם לספר שקיבל יחסי ציבור טובים, ואנשים קנו וקראו, האם זה מספר על איכות הספר או הסופר- לדעתי לא.
היי תמי, זה באמת לא רלוונטי. רק נדייק ונאמר, לא שקונים מעט ספרים בארץ, בכלל לא! צאי וקראי את הדיווחים של צ"ס, (לדעתי, הדיווח האחרון היה על למעלה ממיליון ספרים בשנה) הבעיה הגדולה היא הזילות שפשתה בהם, בשל מחירם הנמוך עד כדי בכי.
ודיברנו בזה די והותר, חשוב מאד מספר הקוראים, אך חשובה הרבה יותר מידת הרגש שעורר בהם הספר, הקשר, הזכרונות, הגעגוע. ובאמת באמת, ואני חושבת שגיורא יסכים איתי, (אם ירצה יתאר בעצמו) מכתב אחד, מייל אחד מקורא נרגש שווה בעיני ומרגש באופן בל יתואר.
ואני חושבת שגיורא יסכים איתי, (אם ירצה יתאר בעצמו) מכתב אחד, מייל אחד מקורא נרגש שווה בעיני ומרגש באופן בל יתואר.
לזה בדיוק חיכיתי ממך בכל הדיאלוג אצל חלקת יעל ישראל בשבוע החולף. זה, איריס, מה שמהווה מדרבן לא קל ערך כלל לכתיבת הספר הבא. הרבה יותר מאשר עוד כמה אלפי ומאות אלפי שקלים, שנחוצים לפינוי זמן לכתיבת היצירה הבאה – לא לאיכותה!
ענתי, זה בשום פנים ואופן לא סותר את כל מה שכתבתי אצל יעלה וכל מה שאני מאמינה בו, בשום אופן. כל בעל מלאכה ראוי להתפרנס, ולו בשביל שיוכל להמשיך ולעסוק בזה.
פשוט נמאס לי להתווכח, תהום פעורה בינינו בעניין הזה.
לחלוטין ולגמרי לא מצליחה להבין את הדרך בה אתן מניחות שזו דרכו של עולם.
שום תהום, פשוט אזהרה: אם תמשיכי להחזיק בעמדתך המקובלת מאה אחוז גם עלי – תהיי חיש קל המתוסכלת שביוצרים. ואם תילחמי ליישם את עמדתך – לא תסיימי ליצור את הרומן הבא. אני מציעה לך מהיותי חברתך האוהבת לא להעמיד את עצמך בניסיון חובת ההוכחה שלא כך הוא.
אכן, גיורא מסכים אתך בזה.
כשחזרתי אתמול מהלוויה של אבי אליאס היקר. ציפתה לי במחשב הודעה שהועברה דרך ה"בננות" (תודה בננות!). ואכן,זה השכר האמיתי (מחקתי את השם והדואר האלקטרוני)
מאת:
דואר אלקטרוני:
תוכן המסר: שלום גיורא,
המון זמן שרציתי לכתוב לך, אבל לא ידעתי איך.
שמי …, חייל בן 20 מרמת השרון.
רציתי להגיד לך שכמעט ולא עובר יום שאחד השירים שלך לא עולים לי בראש. בין אם בגלל היותי חייל, ובין אם בגלל היותי בן להורים.
ספרך "אחרי זה" צמוד אלי לכל מקום.
הייתי גאה לצטט אותו בהר הרצל, לובש מדי חייל, קורא את המילים ומרגיש את הכדור בחזה מפלס את דרכו גם בין הנוכחים ששמעו את שירך.
תודה לך,
על האומץ, הכנות, ועל יכולת ההזדהות שהרשית לאחרים לחלוק עמך.
מחכה לקרוא שירים נוספים בעתיד.
בכבוד רב,
תום.
לאיריס
בפירוש,לא התייחסתי בדברי לנושא של "הקירבה בין הדמויות". ציינתי שזו בעייה. גם לא דיברתי על נושא היחצ"נות ,שהוא כנראה הכרחי.
בחרתי להקדיש את דברי "לביקורת" של שרה.
אני לא חושב לשניה אחת ששרה עשתה שקר בנפשה. גם לא רמזתי על כך. להפך.
ציינתי,שהסגנון והתוכן לא הולמים ולא מתקרבים לז'אנר שאנו מכנים "ביקורת" ואפילו לא לזה של "סיקורת".
העובדה שהדברים הודפסו במדור כל כך מכובד כמו "ספרות ותרבות" של "הארץ", מצביעה על כך שהעורך בני ציפר לא חושב כמוני.
טוב:)
ענת יקרה
רשימתה של שרה זרזה אותי לקנות את הספר. תגובתך לגיורא מאוד נראית לי.
מהי ביקורת?
אני מעדיפה רשימות כשל שרה על ביקורות משכילות מלומדות. ביקורת מנקודת מבט סיבייקטיבית שמפרשת לי את מה שאני עומדת לקרוא ואף מתערבת בקריאת הספר העתידית שלי , בבחינת קוראת משותפת עימדי, עין נוספת ואוהדת , עוד יותר טוב.
תצליחי ענת יקרה! את גם אדם וגם סופרת וכן גם משוררת. נו מה צריך יותר. לא נותר לי אלא לסרוג לך וירטואלית צעיף מגן שדרכו יעברו רק הדברים שטובים לך.והוא כמובן גם יחמם אותך בלילות החורף הקרים עלינו לטובה.(אני עכשיו בעניין סריגה למשפחה…: חוץ מהאמנות שלי שגם היא מתפתחת יפה…תודה)
אחרי ירידה קצרה ומהנה למקלט, ועטופה בצעיף הססגוני שסרגו לי מילותייך, אני כשירה לחזק את מה שכתבת. כל דבר שנכתב על ספרות הוא ככלות הכול סובייקטיבי, כי ספרות – מה לעשות – היא סובייקטיבית מעצם טבעה. וכל השאר כרוך תחת גג אנושי שלא ניתן לי להרחיב בתיאורו כאן (אגב, גם כתיבת היסטוריה היא במובן עמוק סובייקטיבית, וגם באשר לכך לא ארחיב בשל קוצר היריעה). מאמר ביקורתי ומקיף על יצירה ספרותית הינו בלתי אפשרי בסד הגבלת המילים (700 בערך) שמוקצבות לכל "ביקורת". ההבדל בין "ביקורת" לבין מה שאת ואני מעדיפות נובע בעיקרו מסגנון הכותב. זה הכול. אין לי מושג למה גיורא מתכוון ב"ביקורת" על פי אמות המידה שלו. אולי יביא אחת כזו וננתחה כולנו יחד. ואם רכשת את ספרי בעקבות רשימתה של שרה, הווה אומר היא השיגה את יעדה, ייעודה ותכליתה. מוסף ספרות בעיתון, מכובד ככל שיהיה, נועד בדיוק לכך בעיקרו של דבר (בניגוד למאמר אקדמי, שאגב רובם של אלה אינם נהירים ללא מעט מקוראיהם ולעיתים אפילו לא לכותביהם). והיום הזה אני מצרה בעיקר על כמה "עלי תאנה" שעדיין עוטים גם נושא מורכב כמו זה של "ביקורת ספרותית".
אחרי שקראתי את כל הסחף לטובת ביקורת "אחרת" אני שוב רוצה לחזק. שרה כתבת נהדר. כך הייתי רוצה לכתוב על יצירות וענת קראו אותך באהבה, וזאת אעשה החל ממחר…
שבוע טוב
מירי
אין לי דבר נגד אף אחד "מהברנג'ה" באופן אישי אך התופעה של שמור לי ואשמור לך, ה"פירגון" החוגג, האימוץ של מי שיודע את דרכו לעורכי ספרות וסולל את הדרך הקצרה לאותם אלו שבתחילת דרכם, מעורר תמיהה.
נדמה לי שמי שיכול לכתוב ביקורת ספרותית הוא אותו אדם שלמד ולמד הרבה וחקר ספרות ובא מתוך גישה מקצועית.
וענת, זו הזדמנות לאחל לך ולספר בהצלחה.
אני מצרפת קישור לפוסט של גיורא לשם ז"ל בנושא.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=228&itemID=12050
איריס, הכותרת היתה אחד הדברים שעשו אותי אתמול מאושרת. העורך, בלי דעת אולי אך באינטואיציה אלוהית ממש, בחר ככותרת את ה"מוטו" של יומנה. הפסוק אם לא אהבת לא חיית ולא נשמת לקוח משיר של ויסוצקי. והוא חוט השדרה הכי עמוק של ספרי. אז זו היתה ממש מתת אל מבחינתי, דווקא וקודם כול הכותרת. ולעניין הברנזה, אני אתעב כל רשימה שתיכתב עלי, למשל, שארגיש בחושי החדים כי נכתבה ממקום חברי. מוותרת לחלוטין על כל מילה כתובה מהמקום הזה. ויחד עם זאת, תמי, האם משום שאני למשל חברה או מכירה אנשים שאוהבים באמת ובתמים את ספרי ויש להם במה לבטא דעה "מקצועית" בעניין – אהיה יותר צדיקה מאפיפיורית?! זו קושיה מהותית ביותר. והפעם בניגוד לעברי שלי – תשובתי חד משמעית. וזו התוצאה!
ענתי, לא לשורה הזאת כיוונתי, אלא לשורה המשנה מתחת.
אודה ללא בושה בשניים. א. גם זו היתה מתת אל שרק יכולתי לייחל לה. כי לכך בדיוק כיוונתי בכתיבתי ובעריכתה האינסופית כמעט על פני שנות כתיבת הספר הזה. אז תודה, בני ציפר. ושנית, ציפר זה שכה חגג לי אתמול מכיר אותי אישית שלושים שנה בדיוק. עבדנו אי פעם שולחן מול שולחן בעיתון הארץ. מאז פרסמתי שמונה ספרים, ומעולם עד כה הוא לא נתן לי פינה במוסף ספרות. עד אתמול. האם אין בכך כדי באמת לטהר הכול מכל וכול?! וזאת איריס אני כותבת לא לך, אלא לכל אשר משהו יהיה לו בלבבו על כל הפוסט הזה וכותבתו.
שלום תמי
תודה על הקישור שהבאת לפוסט של גיורא לשם ז"ל.
הפוסט הזה, ששכחתי ממנו, התפרסם כשנה לפני שספרי "אחרי זה" יצא לאור.הפוסט מביא דיאלוג ארוך ביני ובין גיורא לשם בענייני כתיבה וענייני פרסום ויחצ"נות.
אני שמח שעמדתי בכל מה שהבטחתי באותו דיאלוג.
כן, כתבתי ביקורת על ספרה של חברתי.
כן, כתבתי שבח והלל על ספרה של חברתי.
בלי שום כוונה להצטדק ולהסביר את עצמי,
אלא בקור רם וצלול אני אומרת: כתבתי שבח והלל לספר שראוי להם, לספר שהיה נאכל על ידי חיות טורפות בג'ונגל לולא הייתי מתייצבת להגנתו. הוא היה נאכל לא משום עוצמה אומנותית פחותה אלא משום היעדר שיניים וטפרים ההכרחיים להישרדות בג'ונגל. אני מודיעה בזאת באופן חגיגי – יש לי שיניים החסרות לענת ואנעץ אותן בלבו של כל אחד שיעז להטיל ספק בטוהר נפשה. לטוהר הזה יש מעתה בריון שיפרק עצמות לכל הפוגע והמזלזל. הבריון הזה הוא אני.
כן, ענת לא תהיה יותר בצל. כן, היא תקבל ממני כל תמיכה אפשרית גם אם אהיה היחידה שמהללת את יצירתה הנדירה. ענת לויט יוצרת בחסד עליון, מדהימה ומרשימה וזה יהיה מעתה דימויה בעולם הספרות. ואם למישהו יש בעיה עם זה, שישק לי.
טוהר עם שיניים זה השחקן החדש במערכה. תתרגלו.
שרה, הפתעת אותי… תפסת אותי "לא מוגנת" מפני תגובה שכזו, ומה אומר? מקווה לשרוד עד מאה ועשרים עוד ועוד מבקרים שישיאירו אותי בחיים בג'ונגל שבו בהחלט יש לא מעט דובים אבל גם פיות וקוסמי מילים.
יהיו הרבה כאלה, עוד תראי.
למזלו של עורי העדין כבר צברתי לא מעט פיות גם בדמות זכרים. נכון שחלקם הלכו לעולמם ואולי דואגים לעטרי מהשמים – ראש וראשון לאותם מגנים חרופי נפש הוא יורם ברונובסקי. וכן, אלמלא כל אותם "פיות" לא אני – ולא שופ יוצר במקומי – לא היינו מגיעים עד הלום. כי מה לעשות ויוצר כמו שחקן לא פועל בחלל/אולם ריק…
אני פונה אליך בניסיון אחרון – בי נשבעתי בספר התורה – כדבר אדם אל אדם. השבוע לא מחקתי את השיח בינינו – כעצת חברי. כנראה שאכן הייתי ועודני קצת תמימה מדי. השבוע הפצרתי בך לקרוא את ספרי ואף הבטחתי לך במה לבקר אותי. וסירבת. סירבת לקרוא דבר ספר עברי. אתה חלאה שורש. נכנעת לאמת הצרופה.
ענת יקרה, התכוונתי לכתוב לך בפרטי והינה נכנסתי לכאן, אז אני כאן.
ברכות! זה מה שיש לי להגיד על רשימה יפה. זאת קבלת פנים טובה לספר!
אני חושבת שכתיבה של בן אדם שהוא אמפטי כלפי היוצר זה מעולה.
יש כל מיני סוגי ביקורות ורשימות וכתיבות על, והכל מתקבל כשזה ענייני.
כשזה ממישהוא שקרוב אלינו, או לפחות מוכר, זה מעולה!
בהצלחה!
מסכימה עם כל מילה בתגובתך. תודה לוסי היקרה.
היי ענת
תודה שאת משתפת, זה חשוב…
להבין השתלשלות
איזה כתבה יפה
להתראות טובה
קלטת אותי היטב – כרגיל. ורשימתה של שרה – ללא קשר הכרחי לספרי – היא באמת ייחודית לעצמה בשל מיוחדותה וסגולותיה ומעלותיה של הכותבת. "יומנה" שלי שמח על שזכה בסיקורת/ביקורת/רשימה או השד יודע מהי ההגדרה הראויה לכתוב כה קולט ומבין את נפש היצירה.
אין לי מה לומר כי לא קראתי את המאמר למעט העובדה שבגלל המאמר הזה כל הרשומה הקודמת שלי התמלאה תגובות של אנטי . לא ממש הבנתי למה באו לשפוך אשפה אצלי . למרות שהיו פעמים שהרגשתי כמו פח זבל בחיי ולא יותר .
אין קשר בין המאמר לבין היותך פח זבל. לא היית פח זבל. היית מקלט מקרי לאדם זדוני, רק כי השארת את ביתך פתוח כשהלכת לבלות. זה הכול. במקרה זה אל תשליכי מהאירוע על כל השאר בחייך. ואם להבא תלכי לבלות תשאירי את מפתחות ביתך אצלי. כי לכי תדעי מה ילד יום בחברותא הווירטואלית שלנו.
ענת הי,
נהניתי מרשימתה של שרה. אקרא את ספרך (לא חשוב מתי; חשוב ש…) ואשמח לשתפך בתחושותיי.
בהצלחה — צדוק
אשמח מאוד מאוד אם תשתף…