שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
נתחיל מהסוף. אני כבר יומיים שרויה בהלם מסוים. מחוברת לפייסבוק. תמונות מאירוע מכונן שאיחד קבוצה בת כמאה איש ואישה. אני לא הייתי שם. ימים של התלבטויות. ושוב, הבטן שלי אותתה בסימנים מתחזקים. את לא תהיי שם. לא בשבילך. את, פנייך לעתיד. לא לחזור שנייה אחורנית. ואם הסקרנות תהרוג אותך, התמונות המתעדות איכשהו יהרגו אותה.
ואכן תחושת הבטן תבורך.
עכשיו נחזור לאחור בסיפור האישי הנ"ל. זוכרים את כנס המחזורים המהולל שנערך זה מכבר בתיכון חדש? אז לא הייתי בו, אך לפני שבועיים שודרה כתבה בפריים טיים. ערב שבת ערוץ עשר. את מי ראיינו? לא את "פשוטי העם". סלבריטאים. לפני כן שוגר אלי מכתב מבן מחזורי. "חבל שלא הגעת. היה נפלא. ומשום כך החלטנו להמשיך את החגיגה. כל בני המחזור שלנו יתכנסו בחצר בית פרטי. מקווה לראות אותך."
אלוהים, אמרתי, עוד פיתוי? אינטימיות אתה מציע לי?
ושוב כיליתי כוחות נפש לא מעטים בהתחבטות. הפעם, עלי להודות, חרף ההבטחה לאינטימיות יחסית, ההתלבטות הייתה קלה יותר.
בסוף גם לאירוע הזה לא הגעתי. ושוב קיבלתי מסר: היה נפלא. חום ולהט. העלנו זיכרונות. חילקנו שמחות ומדווים שהיו. שמחנו, בקיצור, לחזור ולו לשעה לאחור, לזמננו הצעירים.
ועכשיו, כבר יומיים אני מרותקת לתצלומים מהאירוע. מנסה לזהות פנים מוכרים – וכמעט שאינני מזהה איש. שמות המופיעים המצוינים בתחתית התמונות הם פענוח בכתב חידה מדהים, בעיני.
אלוהים, איך אנחנו משתנים? קודם כול מראנו. ואם כך, למה לי מראה קולקטיבית? למה לי בכלל מראה? ואם אכן מדובר רק בקנקן, אזי האם כל השנים שעברו מאז לא שינו בנו דבר? ואם שינו, אזי מה מחבר באמת ביני לבין אותם דוגמנים מהעבר, מעברי שלי?
ומה באשר לתחושה של סגירת מעגל? מוטב לי לעשות זאת בדלת אמותי.
אני בעד לא לשוב לאחור ולו לשנייה. אם היה לנו טוב שם, זה אומר משהו על הווה חיינו… ואם היה לנו רע שם, למה לנו לחזור לאחור? לא שווה – גם לא למען חיזוק התחושה שעשינו משהו ענק עם חיינו. השבחנו אותם ואותנו בתוכם.
ואת הפוסט הזה, בניגוד למנהגי מעת לעת, לא אעלה גם לפייסבוק. כי כבר צירפתי חברים חדשים – כן כן, בני מחזור שלי. על קיר הפייסבוק זה בסדר לי. וחלילה לי מלפגוע בחוויות טובות של אחרים, הגם אם אינני מבינה איך אצלם כן ובשבילי ממש לא.
ושוב עלי להזכיר את שכבר ציינתי בפוסט קודם בעניין שהוא בעיני, כן כן, גם מכונן ברמת החוויה הפסיכולוגית וגם ההגותית. אלמלא חוויתי כינוס שכזה לפני שנים לא רבות – את ההתרגשות העצומה שלפני ואת שיא ההתרגשות בחמש הדקות הראשונות של הפגישה הדרמטית ואת הצניחה החופשית שלאחר מכן אל תפלות איומה שעל סף דיכאון – לא הייתי מעזה לשתף בשורות אלה ולהתפרץ אל לבבות אולי פתוחים משלי.
היי ענת, ואני היום קניתי חולצה כחולה מרוכלת ברחוב שרציתי לעשות לה סיפתח ליום טוב ,בבושקה רוסיה מקסימה
ותנחשי מה גיליתי בזה הרגע כתוב על החולצה באנגלית:
never look back וגם רמזים לגבי פרק בספר שלי
מתה על התזמונים הקוסמים האלה
המסרונים מהיקום תמיד באים בזמן ,והנה אני פותחת את המחשב נכנסת לבלוג שלך ומה אני רואה?
אותו המסר
מתה על חוש ההומור המדהים שלו…
אותי הוא בכלל לא מצחיק-:)
ובכלל, בו זמנית מתרחשים מיליוני דברים. המוח שלנו מחפש הגיון בחוסר ההגיון, ולכן האנטנות שלנו עסוקות בלחפש "קשרים". ומי שמחפש- מוצא.
גיורא אתה לא מאמין מה קרה לי היום לא סתם אני אומרת חוש הומור , אתמול חיפשתי מודעות מצחיקות להוסיף לפרק מסוים שזה עתה סיימתי העוסק בכך, הספקתי במה שמצאתי ושכחתי את הענין וראיתי אותו סגור , בבקר בדרכי לספורט רצה ומתנשפת ,כי אחרתי, נתקלתי בלא מתכוון ולמרי באקראי במודעה מצחיקה שמתאימה בול לסיטואציה הקומית טראגית שסייתי אתמול לתאר.
סתם מקרה? זה קורה לי כל הזמן בחיי וגם הכתובית על החולצה שפתחתי בבית שניה לפני שקראתי את הפוסט של ענת
ולא התכווננתי לכך אני נזכרת בספור המדהים שלך על הצפור בצבע טורקיז
אין על התזמונים שלו
מרוב התלהבות נשמטו לי אותיות צ"ל סיימתי ולגמרי
ענת
פוסט מעניין, על ההתלבטות, שאלות על מה ולמה?
ממש מרתק.
מענין מה זה לשוב אחורה?
האם זה אפשרי?
פוסט מעורר מחשבות, כל הכבוד על ההחלטה
להתראות טובה
היי ענת השמיעי קול
אוי חנה שכחתי לעזוב את "מסיבת השכבה" בפייסבוק… אבל זה ההבדל בינו לבין המטע. במטע יש חברים אמיתיים שדואגים אם אין משמיעים קול. בין לבין צירוף חברים עתיקים לקיר שלי סיימתי ממש היום את העיסוק המותח במה שהוא בעיני חשוב מתוכנו של ספר – הקנקן, קרי העטיפה. ואין לי שום ספק שכל יוצרי המטע יחפצו ביקרו של הדגול מרבבה שבקרבנו למען יצירותיהן שלהם. זאב אנגלמאיר נכס צאן ברזל של מטענו. חכי בציפייה. התמורה מובטחת. אני מבטיחה. וחיממת את לבי המותש בדאגתך כי רבה והכי הכי כנה.
הי ענת,
מכתיבתך לאורך הפוסטים אני מתרשמת שאת אישה שמחוברת חזק לתחושות הבטן שלה ולא משנה כמה לב פץוח יש לאחרים למפגשים האלה, ולא משנה כמה כולם כותבים "איזה כיף היה" אם תחושת הבטן שלך אומרת לך משהו ונסיון חייך לימד אותך שטוב להקשיב לה, אז מה שקראתי כאן הוא בדרגת שיתוף ולא בדרגת התלבטות וזה בעיניי יופייך, שפשוט יש בך מזה ומזה יש בך שניהם (מאיר בנאי נדמה לי אמר את זה כבר קודם אבל על עצמו:).
סיגל, כמה טוב ששבת הביתה ובדיוק במועד. תחושת בטן שלך. האמת הפוסט נכתב בסמוי לכבודך. הבטחתי לך אי אז דיווח שותף משדה סגירת מעגלי ההיסטוריה. רק שלא שערתי אז שסאגת המסע אל העבר למען הווה שלם תהיה בהמשכים… לכן התמהמהתי. תישארי עמנו. כי את מבחינתי ההווה במיטבו. תחושת בטן מוצקה שלי שזה כך.