מילה ארוכה כותבת
הסופה לא הביאה את הסוף.
גם לא החמסין.
רק אחרי ששכב שם כמה שבועות
החל להבחין
שנגיסות התולעים
מתרחשות באופן לא אחיד.
כך,
יכול היה להיזכר לרגע
בתיקון הראשון לחוקה האמריקאית
(זה שאהב תמיד לצטט
בדבר הזכות לחתור אחר האושר)
או בשלוש ספרות הביטחון
שעל גב כרטיס האשראי.
ומיד אחר כך – כלום.
אפילו לא את שמו, או
הפעם האחרונה שבה ראה את אשתו
גוחנת מעל למוניטור בבהלה, קוראת לרופא
שיבוא, שיבוא.
את הקיבה המלאה מזון
התולעים חיסלו כמעט מיד.
חבל.
הוא התכוון לתרום אותה לאחר מותו
לילד נפאלי קטן ,
שימלא אותה אוויר
בריאותיו החזקות
ויפריח אותה כמו בלון
מעל הרי ההימאליה
שם האדמה
לא מפרישה דבר
ויש שמיים.
אמא'לה,
מפחיד
אבל כתוב טוב.
להלל ולשבח דנה
יופי של שיר