מילה ארוכה כותבת
אקלים
מה נעֲשָה,
שסוסה ערופה דוהרת הלילה בתוך התקרה
ועינייךִ זולגות את לׅבּהּ השלם.
ומה,
שקרישים של זכירה ממהרים לצוף בתוך ראשה,
המחשבה ניתזת בתורהּ,
צרורות של הפכים שאת בותרת
הם מתרבים,
הם מתרבים עכשיו כמו תולעים.
זה האקלים שלך:
בתוך הארונות
ראשים של נביאים
וחתולים שכושפו מבני אדם.
כלבת מחשבות שאת סובלת
בכל מקום נגוע.
את משקה את הצמחים.
את ממתינה.
הרוח מתנגשת בעצמה.
נצמדת אל הכמויות
את מגהצת את עצמך
ומצמידה רגליים לרצפה.
מחוללת שוב בחדרים
מול שעונים שהזמן מאחר בהם תמיד
מנסה,
שהתנועה הזאת
תנסוך בך האטה
מתייחמת עם עצמך כדי לא לדעת
זה קוצר המילים או קוצר הנשימה
את מנסה את מנסה
שהתנועה הזאת תנסוך בך האטה.
והפחד להיעמד על יד מרפסת
והפחד להתקרב מדי אל הרצפה.
הדברים איטיים
זאת את שקודחת.
לגבי הלב המטונף מדם
את מהססת עוד
כמו אז
כשפחדת פחד.
תגובה אחת