פִילְטְרוּם

לכל אחד יום הזיכרון הפרטי שלו. יום הזיכרון הרשמי עצמו, ד' באייר, הוא בעיניי רועה ללא עדר או מפגש מקרי של כבשים תועות על סְפָר-מדבר הזיכרון.

יום הזיכרון שלי חל בשני בדצמבר. בעצם, זה איננו "יום". היום הזה מפולח בצורה חדה לשעות ודקות ושיאו חל בשעה תשע וחמישה בבוקר. אז צפירה מחרישת אוזניים אבל פרטית בהחלט מטלטלת אותי ולא משנה איפה אני נמצא. ביום הזה ובשעה הזו אני תמיד באזור-זמן יואב.

יואב מת בצורה המיותרת ביותר שאפשר למות. בשנים שבאו אחרי יואב, התאספו בצידי הדרכים שעברתי עוד מתים מיותרים, אבל יואב היה ונשאר המת הראשון שלי. כמו אהבה ראשונה, גם מוות ראשון משאיר אחריו שקערורית רכה מעל השפה העליונה.

היינו אוסף של פליטי יחידות שדה, שנאספו לרגע כדי לנסות את כלי המלחמה הבאים. קבוצת מהנדסים חכמים בנתה את הדור הבא של המרכבה, ואנו הנערים שיחקנו בפניהם בכלים שבנו. היה לנו טוב: כמעט כולנו עזבנו פעילות מבצעית והניסויים האלה היו אתנחתא נעימה. הרגשנו בטוחים. אמנם, אותה שנה כבר גבתה מחיר בלתי נתפס בתאונות אימונים (אסון צאלים ב', אסון הכבל ביחידת החילוץ, אסון התייבשות בסיירת מטכ"ל, אם להזכיר מקצת מהשנה ההיא) אבל דצמבר עמד באוויר והייתה תחושה כי כבר עמדנו במבחן, פרענו את חובנו, כי הרע מכל מאחורינו.

הבוקר במדבר יהודה היה בהיר ויפה כמו יואב וים המלח קרץ למרחוק בתום של מי שיש לו רק שֵׁם אחד. היינו בשבוע ניסויי בלמים בטנק מרכבה בירידות לים המלח, שעבורנו היה סוג של לונה פארק – אהבנו לשים גז, ואז בוואדי, בסיבוב ההוא, לתת היגוי חד ו"לזרוק תחת". היו אלה ללא ספק, 'ניסויי-בלמים-בתנאי-קיצון' בהגדרתם הרחבה ביותר, אבל לא עמדנו בפיתוי: שבעים טון במהירות שמונים קמ"ש שמשנים כיוון בתשעים מעלות הם מתקן שאין לשום לונה פארק בעולם וסיבוב שאף רכבת הרים לא יכולה לקחת.

גם לא יואב. על כל פנים, לא בבוקר ההוא. המחזה היה מרהיב: שבעים טון מרחפים באוויר בחצי סלטה ואז נוחתים בוואדי הקטן על הצריח.
 

– – –

את הנהג היה פשוט לחלץ מן הטנק ההפוך. דרך תא הנהג היה אפשר עוד לראות את קצות הרגליים של יואב, מפרפרות בצריח, אומרות שלום אחרון.