גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
אבן שזרק טיפש לבאר, גם אלף חכמים לא יוציאו. בהתחלה פטרתי את עצמי כך בפשטות מן ה'חוכמה' הזו מבית מדרשו של דרעי על השטרות החדשים. אבל למעשה האבן היא של טירקל (כן, אותו אחד, זכור לטוב, מוועדת המשט).
התחושה הראשונית שלי הייתה 'למה לחרב שמחה?'. איזה יופי – שטרות צבעוניים, ריחניים, מרשרשים ודמויות משוררים שנוכל להעלות על ראש שמחתנו. הנה, עכשיו כולם ידעו מי זה טשרניחובסקי. לא, לא הרחוב. המשורר. מה, לא? נו, זה כמו שכולם יודעים בעל-פה את 'על כפות המנעול' בגלל השטר של עגנון. מה, גם לא?
אז מה כן? הנצחה, כנראה. מי ראוי? משוררים? אם נתעלם לרגע מתחושת המחזור (היו לנו בעבר שטרות של ביאליק וז'בוטינסקי) עדיין יש כאן מלכודת פתאים ברורה: הרי אין זו מדינת-כל-משורריה. קבוצות גדולות של משוררים בחברה הישראלית הן נוכחות/נפקדות מתוכנית הלימודים בבתי הספר, או מהוות חלק מינורי בלבד ממנה. על אודות ההדרה במקום אחר, שכן יש רבים וטובים ממני שחקרו את הנושא (אבל פטור בלא כלום אי אפשר: הנה שתי המלצות – חנה נווה / לקט פאה ושכחה: החיים מחוץ לקאנון, 1999 ; קציעה אלון / אפשרות שלישית לשירה, 2011- שתיהן בהוצאת הקיבוץ המאוחד).
ואם כך, הבחירה של טירקל היא אליטיסטית, היא איננה עושה חסד עם אף משורר, עם-ישראל לא אוהב יותר שירה בעקבות הבחירה הזו, אולי להיפך, והנוער-נוער-נוער לא יהיה שטוף דמע וקסם כשיחזיק ביד אלתרמן, כלומר מאתיים שקלים. מי שמחפש אלטרנטיבות ראויות לשטרות משוררים יכול למצוא אותן במאמר הרהוט והמקיף של ידידי ורעי, אלמוג בהר. אבל טוב הייתה עושה הוועדה לו הייתה בוחרת סדרת שטרות שעניינה אתרים ארכיאולוגיים בארץ / ערים / גיבורי תנ"ך / נחלים וכיוצא באלה. חשבו על כל סדרת 'רביעיות' של ידיעת הארץ (מישהו זוכר את המשחק הזה?) ותמצאו שהיא טובה מהבחירה הנוכחית.
ומכיוון שלטירקל מותר להשתטות, הרשיתי לעצמי גם אני להציע כיתובים על גב השטר של טשרניחובסקי, והרי הם לפניכם.
דברים כדרבנות!
חייכתי. צחקתי … במיוחד מה … שעה חמש ותבוא לבד … שיכול להתפרש כהזמנה רומנטית או מפגש עם חלפן כספים (מזויפים)
אני אין לי בעיה עם הבחירות האתניות ועם הזהות. אני צוחק על כולם. למרות השם, אני חצי אפגני וחצי צ'כי- ברזילאי. אז כול העולם (בערך) בכיס שלי או … שלי.
פעם אני מייצג את הפאן האשכנזי, האנין ופעם את הצד האפגני המריר והזועם. מה שנקרא סוכן תרבותי כפול.
וכשמישהו מתחיל עם המחאה של שתו לי, אכלו לי. גנבו לי, אני אומר לו. מה כבר קרה שאתה כועס כל כך? לא נתנו לכם להשקות את הנענע שלכם? וברגע זה, כשהוא מגיע כבר לנקודת העלבון שהיא בערך כמו נקודת האפס המוחלט,רק מהצד ההפוך של הסקאלה.
אני אומר לו. בקול של קרח (מינוס 273 צלזיוס) בוא, יקירי. בוא תשמע במה המשפחה שלי השקתה את האדמה. בדם. הרבה דם. יותר מדי דם. ואף פעם לא שמעתי מהם תלונות נגד ההירכרכיה האשכנזית-מזרחית. ואם הם רצו לקלל מישהו באמת. הם היו פונים תמיד למישהו שהיה תמיד בסביבה. זמין. פנוי להקשבה. לאלוהים.
היו לי שלושה אחים יזמים כאלה. שפעם דיברו איתי על הקיפוח. אמרתי להם, אתם לא מתביישים? אני יודע באיזו וילות אתם גרים. ועכשיו החניתם את המכוניות שלכם ממולי. שני ביואקיים ומרצדס. עם ניילונים על המושבים. אין לכם בושה?
הם הסתכלו אחד על השני. אחרי זה על המכוניות ואמרו לי. ואאלק. אתה צודק.
כנראה נשארנו עם מנטליות ענייה.
שמעון,
אני מעדיף את המילה הדרה על קיפוח, בה השתמש גם פייר בורדיה, מחשובי הסוציולוגים הצרפתיים (ובכלל). כך הוא כותב בספרו 'שאלות בסוציולוגיה':
"בכל שדה מתנהל מאבק, בין אלה שזה מקרוב באו, המנסים לפרוץ את מחסומי הכניסה, לבין אלה השולטים בשדה, המנסים להגן על המונופול שלהם בכל מחיר ולמנוע תחרות". "אחת הדרכים הבטוחות ביותר שבעזרתן יכולה קבוצה מסוימת להשתיק אנשים היא להדיר אותם מעמדות שמהן אפשר לדבר. ולהיפך, אחת הדרכים שבאמצעותן יכולה קבוצה לשלוט בשיח היא להציב באותן עמדות שמהן מדברים אנשים שיאמרו רק את מה שהשדה מתיר ודורש שיאמר".
ארז
הכול נמצא בשדה. בשדה של התודעה. איך אתה תופס את עצמך. מהכס של עצמך אף אחד לא יכול להדיח אותך.
היינו 16 תלמידים במגמה הריאלית של בי"ס ברנר. 14 בנים ושתי בנות. שלושה מתו מאז. (שניים מתוכם בצבא ואחד מסרטן. העילוי. זה שאפרים צדקה אמר, שתלמידו שכטמן קיבל את פרס הנובל. הוא לא מהמצטיינם היה. וכול מי שהכיר ידע מי הוא הנסיך. בבת עינו. יוסי פלדמן)
אז כולנו חסינו תחת כנפיו של צדקה המורה וכולנו הפכנו, אם התמדנו להשאר בחיים, לפרופסורים ודוקטורים, אלא אם מישהו מאס (כמוני) במספרים ובאותיות יווניות.
הרגשנו שאנחנו יחידה העילית של העיר פ"ת. לא יודע מדוע. אולי משחו אותנו בשמן רובים לא נראה.
תודעה היא משהו שאי אפשר לקחת אותה ממך. התפיסה של עצמך במרחב היא משהו שלא ניתן להדרה.
הצרחה הפנימית תמיד תהיה חזקה מצריחה ברמקול. בכיכר.
הנסתר יהיה חזק תמיד מהגלוי.
מצחיק ושנון, והיא אף פעם לא תהיה מדינת כל משורריה ולכסף יש ריח אחד בלבד -ריח של כסף
חנה,
'ריח הכסף' הזכיר לי איזה שטר צריך להוסיף לסדרה – שטר של 120 שקלים עם תמונתה של דליה רביקוביץ':
"לעזאזל השיר וכל אשר בו, / אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש / בחשבון אחרון".
רביקוביץ' הציעה את "חוק פנתיאון המשוררים": משוררים ששירתם הופכת להיות חלק מהאוצר התרבותי של מדינת ישראל יזכו לקבל מגיל מסוים פנסיה.
אבל במקום תרבות קיבלנו מטירקל ריב ומדון; המשוררים נשארו עם השיר; והאוצר לעומת זאת נשאר, כתמיד, במשרד האוצר.
ולחיזוק דבריך אגלה כי כתושבת הרחוב על שם שאול טשרניחובסקי בכל עת שאני נדרשת למסור לפקידות מן הרשויות השונות את כתובתי עלי לאיית להן אות אות. ותמיד אני תוהה האם רק אני לבדי למדתי את שיריו אי פעם בתיכון – כלומר, בכולל של כל עם ישראל חי. אגב, ארז גם אלי תבוא לבד. ימינה משש, אבל לא רחוק. אותו מקום. לא זזה מכאן
ענת,
זה היה הרבה יותר משעשע לו היית גרה ברחוב 'רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע'. רוב האנשים היו שואלים אז – מי?!
ומתנה קטנה לאוהבי טשרניחובסקי – פתחי פרק 16 ב'סיפור על אהבה וחושך' של עוז. הנה ליקטתי אחד משם בשבילך: "ביאליק היה נותן שנה שלמה מחייו לו רק נתנו לו להיות למשך חודש ימים טשרניחובסקי".
לגמרי 🙂
נראה לי שמה שהנחה את חברי הועדה זה חיפוש איזשהו מגזר שיוכלו לתת בו ייצוג של 50% לנשים, וככה הגיעו אל מגזר המשוררים, שאם יש משהו שמאפיין אותו, זאת איזושהי תחושת זרות בסיסית בעולם, וכן ככה בדיוק הם נראים על השטרות, כמו שואלים: מה לכל הרוחות אנחנו בדיוק עושים כאן?
חני,
לדוגמה, במגזר הזמר הישראלי אפשר למצוא רוב נשי מובהק, ובו, רק לשם ההמחשה, שושנה דמארי, יפה ירקוני, עופרה חזה. מכאן, הוועדה לא חשבה על קטיגוריות אינטיליגנטיות המייצגות את הציבור הישראלי. ואם סדרה כזו זולה בעיניי הוועדה מכדי להיות ראויה לשטרות, אזי השאלה היא: מה לכל הרוחות טירקל ומרעיו עושים כאן???