בננות - בלוגים / / שפות הן כמו חתולים
גם במטבע יש משהו פאלי
  • ארז פודולי

    עכשיו אני רחוק וסופסוף קצת שקט. ובאמת כאן, אולי רק כאן ורק כך, אפשר לכתוב אוטוביוגרפיה. אבל "ביוגרפיה מלאה" תהיה הגדרה גדולה בכמה מספרים על מה שנמצא כאן מתחת, שכן עדיין אין לי פתרון לחידה איך מנהלים בלוג ונשארים בנאדם פרטי. "רחוק" זה בסטנפורד, אוניברסיטה חביבה בקליפורניה שטופת השמש (היעדר טיסה ישירה הופך בעיניי כל מקום לרחוק מספיק). כאן, לא הרחק מסן-פרנסיסקו-על-המים אפשר להנות מרוחות המפרץ ולהיזכר בחיוך בים התיכון. *** לכאורה כתבתי מאז ומעולם, ואני לא מתכוון לנוסחאות בכימיה ומשוואות במתמטיקה. הייתה בי תמיד התלבטות לאן אני שייך ומדי פעם הייתה תוקפת אותי תחושת חרדה שאני מעין סוכן כפול. מדע ושירה כשתי וערב, שתים הן ולא יודעות. *** פעם (היום זה כבר נופל תחת ההגדרה "מזמן"), עוד בארצנו הקטנטונת, הייתי מנסה להיות פחות עכבר מעבדה ויותר עכבר העיר. פה הקראתי, שם פרסמתי, פה ושם השתתפתי בסדנאות ומסגרות כתיבה, שם ופה ערכתי (כן, אני יכול להביא דוגמאות וקישורים, אולי יום אחד, בהמשך). מה נשאר מכל אלה? מה מכל אלה יכול להתקיים כאן בגלות הדוויה (היא חייבת להיות דוויה, אחרת מה יגיד לעצמו העם היושב בציון)? *** אחרי כל המלל הזה, אם יש צורך שייספג דבר-מה, מוטב שיהיו אלה שורות של ויסלבה שימבורסקה מתוך "כְּתִיבַת קוֹרוֹת חַיִּים": כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ  וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק. הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים, וְצִפֳּרִים, מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת. מְחִיר וְלֹא עֵרֶךְ כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן. מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה. לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה. רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶׁנִּשְׁמָע. מַה נִשְׁמָע? נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.

שפות הן כמו חתולים

 

 

הַכְּתָב הָעִבְרִי וְהָעַרְבִי הוֹלְכִים מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב
הַכְּתָב הַלָּטִינִי מִמַּעֲרָב לְמִזְרָח
שָׂפוֹת הֵן כְּמוֹ חֲתוּלִים
אָסוּר לָלֶכֶת נֶגֶד כִּווּן הַשְּׂעָרוֹת

כך כתב יהודה עמיחי ב'שִׁיר זְמַנִּי'. ומה קורה כשעברית, ערבית ואנגלית נפגשות במקום אחד? אולי מה שמתרחש כשספר של סייד קשוע, 'גוף שני יחיד', מתורגם לאנגלית. זו גם סיבה מצוינת למסע הדילוגים הנוכחי של הסופר בארצות הברית. מעגל הקריאה שלנו בחוג לספרות השוואתית בסטנפורד זוכה לאורחים מרתקים מישראל ומהעולם, חוקרי ספרות עברית, סופרים ומשוררים ישראלים, ולשמחתנו בשנים האחרונות סייד קשוע מבקר אותנו דרך קבע.

פוזת 'האדם החושב' מאפיינת בדרך כלל מפגשים עם סופרים. לא סייד קשוע: ככותב סאטירה, הוא מתקשה להרצין פנים, והוא עונה לשאלות בבדיחות דעת נעימה, של מי שלא לוקח ברצינות גדולה מדי את עצמו, את האמנות שלו ואת הנושאים שעליהם הוא כותב ונשאל. ואכן כך היה: בשעת המפגש שלנו נשאלו ארבע או חמש שאלות, שנענו – כצפוי – במונולוגים, אה-לה סטנד-אפ-קומדי, ארוכים ומשעשעים מאד. זה נתפס בעיניי כשיטה נכונה וחכמה להעברת מסר בלתי נעים לקהל ישראלי: הרי נמאס לנו לשמוע על הסכסוך. הקונפליקט. הגזענות. אבל זה עובד ב"שלום-עלייכמית" או ב"קישונית".
 
וכך, התיישבתי לי בכיסא, חגרתי חגורות בטיחות והפקרתי את עצמי לשעה של צחוק אוטומטי וחיוכים. עד שהגיעה שאלה (שאיננה חשובה כדי שאחזור עליה כאן) שסיימה את המפגש. סייד קשוע התחיל לענות ופתאום באמצע הבדיחה הוא נגמר. הקול שלו נסדק, אחר-כך נשבר והוא הליט את פניו בידיו. בשלב הזה עוד הייתי משוכנע שזו אתנחתא משעשעת בפיליטון, והנה עוד רגע הוא יחייך אלינו ויטיל בנו את המהתלה הבאה.
 
אבל סייד בכה בכי מר ויצא מן החדר.
שפות הן כמו חתולים; אבל אנשים הם לא כמו חתולים: הם לא תמיד נופלים על הרגליים.

2 תגובות

  1. נגעת בלבי בפוסט הזה, סייד קשוע מקסים גם הסדרה שלו בטלויזיה עבודה ערבית מצחיקה וסאטירית ולא קל להיות במקומו (לא קל להיות במקומו של אף אחד )הוא תקוע בין שני העולמות : בעיני הערבים נתפס כערבי מחמד ובעיני היהודים …אז לא קל וברגעי האמת פורצת האמת והבכי הו הבכי אין לו מסיכות, מותר האדם מן הבהמה לא בכאב ,כי שניהם כואבים ,אלא במודעות
    תודה על הפוסט הרגיש מחמם הלב,ארז
    וחג חירות שמח פנים וחוץ אמן

  2. כרגיל, נפלאה כתיבתך ולא חשוב על מה ואגב גם חתולים לא תמיד נופלים על הרגליים. יש לא מעט מיתוסים שיש לנפץ בעולם הזה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לארז פודולי