גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
אני אחד האחרונים להתעדכן במעין אלה (קל וחומר כשאני פה, הרחק), ואני תוהה אם כבר כולם יודעים. ובכל זאת: עוד שבוע בדיוק, גם העיר באר שבע עולה על מפת השירה עם כתב עת לשירה משלה – 'קצה' (עכשיו חיפה צריכה להיות הבאה בתור. איפה החיפאים שירימו את הכפפה?).
נדמה לי שכבר לפני שנתיים התקיים פסטיבל בשם זה במצפה רמון ובין משתתפיו אז נמנים עכשיו עורכי העיתון (אבל אני לא בקי בעובדות ולכן אנא סלחו לי, או פשוט תקנו אותי אם שגיתי).
מה לי ולשירה דרומית (הרי אני אפילו לא בדרום קליפורניה)? ובכן, זהו אירוע השקה כפול (הנה הפרטים כאן), ולמרות הריחוק הגיאוגרפי, שיר שלי הסתנן אל גיליון 'שירה דרומית' של משיב הרוח.
אפשר להתגעגע מפה להרבה דברים: למשפחה ולחברים. לחומוס ופלאפל. לשלוות אחרי הצהריים של ימי שישי ולעיתון של שבת. לים שאפשר גם להתרחץ בו ולאגם שכבר כמעט שתינו את כולו.
ואפשר להתגעגע למדבר שלנו ולמכתשים שלו. לטיולים השנתיים שלא ישובו עוד ולאותה צמה, שמעולם לא הייתה שלי.
השיר מתפרסם בגיליון 'שירה דרומית' של כתב העת משיב הרוח.
השיר מתפרסם בגיליון 'שירה דרומית' של כתב העת משיב הרוח.
ברקע: ידית חלון מברזל, עבודת יד. לאומינסטר, פריט קטלוגי.
תודות: ליוסף עוזר ולשחר-מריו מרדכי על תיקונים משמעותיים.
הי ארז. מאד מאד יפה השיר. וגם העיטור מקורי ומעניין.
ואתה אולי לא תאמין, אבל דווקא פה, בגלות הדוויה, קטנטני תובעים ממני שירי ערש ציוניים ועצובים (איך לא, ציון ועצב הן מילים נרדפות)וכך הסתננו השירים האמורים בשירך אל לילותינו האמריקאים.
ואת הכפפה אשמח להרים לכשאשוב לארץ.ואם עד אז מישהו כבר ילבש אותה, אשמח לנסות למדוד את השנייה.
סופ"ש מעולה.
איריס אליה,
תודה לך; בעיקר שמחתי לקבל ציון 'עובר' על הצירופים הוויזואליים, שאני מהסס בהם מאד.
ציון ועצב הן מילים נרדפות? אם יש רפרנס (מובאה) – יופע מייד! זה טעון הוכחה.
חשבתי על שיר עברי אחד (בדרך לבאר שבע) כשכתבתי את השיר. איזה עוד שירים ראית בין השיטין?
ובאשר לכפפה – הנה, ראי למטה, יש טענה על קיום כתב עת חיפאי. נשארת עם כתב עת אילתי או טבריאני…
לארז
תתפלא
למרות שבודאי לא לכך התכוונה איריס, אבל יש סימוכין לכך.
קראתי פעם מאמר של יאיר זקוביץ' שבו הוא מנתח את מזמור תהילים המפורסם קל"ז: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון". במאמר הזה הוא טוען שציון -בא מציה, מִדְבָּר ומשורר תהילים מנגיד את נהרות בבל עם ציון.
והנה יש לך רפרנס לציון= ציה =עצב
גיורא,
אמנם ישעיהו אמר "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר, וְצִיָּה; וְתָגֵל עֲרָבָה" וניתן להקיש מכאן על העצב במדבר, אני עדיין לא רואה את המשוואה עובדת עד הסוף, כלומר, ציון=צייה, אבל מה לצייה ולעצב?
ומעניין לעניין באותו עניין, יש משהו ציוני בייעור המדבר (כפי שהוא מתבצע הלכה למעשה בגבעות גורל), אבל הבדואים וודאי עצובים מאד…
הנה, עשית את העבודה. פסוקים אלה שהבאת דוקא מוכיחים שגילה וששון הם ההפך ממדבר וציה=ציון.
או טבעוני… משם אני במקור
טוב, אז יש כמובן את השיר שהזכרת
אבל יש גם את השיר של נחום היימן.. משהו… לא נפסיק לשיר, האמת היא שאותו אנחנו לא שרים.. אבל יש "בית הערבה", שיר אהוב עלינו במיוחד, שם זה מופיע "…עץ ירוק בארץ חרבה…"
הציטוט "…ארץ לא זרועה" שעשה בגין בנאום התודה שלו לעליזה, ב77 מופיע בספר שלי, ממש בפרק שאני עובדת עליו, וזה פשוט קפץ לי מול העיניים.
וקראתי מה גיורא כתב לך לגבי עצב וציה
אך כלום אין הדבר ברור?
פתח עיתון ישראלי, אחי.נראה לי שדי בכך
והמון תודה על ההערות שלך אצלי. אני ישנה עליהן ואחזור אליך להתייעצות, דוקטור..
מצחיק. אתה באמת דוקטור..
כי אני באותה מידה שמחה לקבל ציון "עובר" על שורות של שיר. מאד.
טוב, זה היה ברור שאני לא ארגע עד שאני אמצא את השיר. השיר נקרא "אני ממשיך לשיר. והוא של נחום היימן…"
אז הנה
אני ממשיך לשיר
אני ממשיך לראות
אני ממשיך לחלום
את כל מה שהיה
כמו ים שלא נרדם
כמו איילה תועה
כמו קול שלא נדם
כמו ארץ לא זרועה
כמו אשל במדבר
כמו אדמה צחיחה ….
איריס אליה,
טוב… מן הסתם ירמיהו קדם לנחום היימן ואפילו לבגין. תציצי בתחילת פרק ב' או בפשטות: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ–לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"
ועל זה בדיוק נסובו ה'עקיצות' ההדדיות בין גיורא לביני (כאן מתחת).
ארז.
נ.ב. אהה… כן: אף-פעם לא לקרוא לי דוקטור, בבקשה. תשאירי את זה כאן לאמריקאים, זה נשמע לי כל-כך מוזר שאני לפעמים לא זוכר לסובב את הראש ולראות אם התכוונו אלי.
אחי יקירי,
שור ברור מה שנקרא.
אני יודעת שהציטוט לקוח מהתנ"כ.יש גבול גם לבורות התנ"כית שלי.ואני באמת בורה לידכם. אבל שאלת איזה שירים צצו לי… אז הבאתי לך אותם!
יש לי זיכרון ממש גרוע לטקסטים,(בגלל זה אגב אני לא שחקנית, למרות שזה מה שרציתי הכי להיות) אבל יש לי זיכרון די פנומנאלי לשירים מזמרת הארץ.אולי בתור מדען… (אופס. מדען מותר להגיד?) תנסה להסביר לי איך זה מתיישב, כי זה הורג אותי.
אולי זה סוג של זיכרון מוזיקאלי. לא יודעת…
בקיצור, ראית מה עשה עידן יניב עם זנב הלטאה שלך…
היי ארז
מה קרה, לא ידעת את שְׁמָהּ?
אני שמח שאתה (להבדיל מה"הוא") חי ובועט מרחוק.
לא נוח לי עם "זנב הלטאה" (כבן כפר אני יודע על מה אתה מדבר) אני מבין את השדה הסמנטי של המדבר,אך איכשהו זה לא נראה לי כדימוי מעורר אהבה.
מצד שני,אני זוכר את הסיפורים על המכשפות שהכינו שיקויי אהבה והכניסו לשם גם אבקת זנב לטאות.
אז אולי לזה התכוון המשורר.
שבוע טוב
גיורא
ועוד אחד לגיורא,
"חי ובועט" תמיד נשמע לי תאור של מישהו בדרך לטיפול נמרץ נשימתי…
את שמה ידעתי, אבל היא חמקה ממני, כמו שלטאה חומקת ומשאירה לך רק את זנבה. זהו השדה הסמנטי, הוא איננו רומנטי, אם כי יוסף עוזר ראה כאן בדיון בינינו רמזים מיניים מובהקים ב'מכתש' 'שפתיים' 'מרעה' ו'זרועה'. ואפרופו 'ארץ לא זרועה', הנה עברתי אצלך בשלום עם קונוטציה ראשונה שלא עוררה את חמתך…
טוב, לא רציתי להתנפל עליך בכל החזיתות.
אני שמח שסוף סוף יש מישהו שמפחד ממני.
שלך
גיורא
שיר עם חיוך, ארז. על זנב הצמא אפשר לעשות אנתולוגיה שלמה, על תופעה שנעלמה מהנוף הישראלי, כמו תופעות אחרות, כשנשארו כזיכרון מחיוך (או לא..)
איריס קובליו,
זה מסקרן אותי 'אנתולוגיה של הזנב הצמא'. אני זוכר את ספר הילדים 'הזנב השמן של הנומה' אבל בוודאי היו לך בראש זנבות אחרים. דוגמאות?
נ.ב. וכמו שכתבתי באחת התגובות למעלה – אני מבין שהפעם וויזואלית אני עובר את המסך.
שיר שמזכיר נשכחות בזמן ובמקום…
ובהצלחה לכתב העת "קצה". כתבי עת לוקאליים הם, לדעתי, תופעה מבורכת. לחיפה יש דווקא שניים: דקה, היוצא לאור ע"י מו"ל חיפאי, פרדס, ואלת המסטיק, כתב עת חיפאי שהחל לצאת בשנה שעברה, בעריכת לילך ובר ומיטל נסים.
חיפאית,
תודה (על ההתייחסות לשיר) ועוד פעם תודה (על הברכות: אדאג שהן יגיעו למענן).
אכן, כתבי העת המקומיים הם תופעה מבורכת. אינני מבקר ספרותי וגם חסרה הפרספקטיבה של הזמן כדי לאמוד נכון את התופעה, אולם תגובתך עוררה אותי לחשוב מה הופך כתב עת ל"מקומי". קשה לי לראות ב"דקה" כתב עת חיפאי, ואינני בטוח שעורכיו היו חותמים על ההגדרה הזו. את אלת המסטיק אינני מכיר – ושמחתי לשמוע על קיומו.
שוב אני אוהבת את שירי האהבה שלך. חוויות הטיול השנתי שלי אחרות ולא רומנטיות כאלה, אבל אבני החול שהפכו צבעוניות תחת רגליה – איך אפשר לעמוד בפני זה. 🙂
לי,
גם אני מנסה לספר את האהבה הטובה. או לפחות את השיער שלה. וכשאי אפשר לאסוף את האהבה לבקבוקים, מה שנותר הוא רק חול צבעוני.
יפים הדימויים הגאוגרפיים.
סבינה,
ואין ספק שאין כמשוררת שהגיאוגרפיה הוא לה סיבה ומסובב כמוך להעיד על כך.
תודה,
ארז.
השקה מוצלחת ארז.
הבית הראשון והחזק בשיר עושה שימוש מטפורי מקסים במדבר, אבל גם בבתים שאחריו (המדבר והמכתש הפיסי). יש חשש שבמעבר המהופך הזה מדימוי למדומה אובד קסמה של הנפלאה הזו.
מה קרה לזנב הצמה שניתק? או שמא זהו זכרון הזנב ?:)
תודה, אמיר, נעים לי שבאת.
באשר להשקה – אני מקווה שזאת תהיה מוצלחת, שכן היא תהיה בלעדיי – נגזר עליי להישאר בגלות הזמנית שלי. כך הפסדתי גם את פסטיבל "שער" (שבזכות ההייד פארק ועת השירים שלו אני בכלל כאן במטע).
זנב הצמה המפרפר (עד היום) הוא רק זיכרון עמום. אבל לפעמים זה כל מה שנשאר לנו.
ארז, איך בזכות הייד פארק המשוררים של "שער" הגעת הנה? ספר נא
אמיר,
הסיפור היה כדלהלנצ'יק:
איריס קובליו ושירה ארד שמעו אותי בהייד פארק והחליטו שאוכל להיות בננה מצטיינת (ועל כך נתונה להן תודתי).
התחלתי לבקר כאן בקילוח דק, בינתיים עברתי רילוקיישן עצבני ועוד שניים וחצי דברים קרו לי בחיים, וכמעט שנה עברה בטרם נשתלתי כאן. בכל זאת הגעתי, למרות הכל.
ברכותיי, ארז.
מתאים הטיול במכתש לכתב עת דרומי.
בכלל, באר שבע חביבה עליי מאד,
יש בה משהו שהולך ומשתבח ובשנים האחרונות היא הפכה בעיני לאטרקציה,
בשלווה וחוסר היומרה שלה.
אז מה, גזרת לה את הצמה ?
🙂
אהבתי את הפרפרזה על השיר ההוא ובכלל הסממנים של הפעם המבורך.
טוב, ארז יקר. אני ממש מצטערת על הטרחנות, אבל זכרתי שגם "זנב הלטאה" שלך הזכיר לי איזה שיר ששמעתי, אז הנה הוא, בטוח שמתי אליו לב כי קוראים לו חתול שחור
חתול שחור
עידן יניב
מילים: אייל עדות
לחן: אורן שיטרית
אני אטיל עלייך כישוף
את שלי
חתול שחור עבר בנינו
למרות שהיינו צמודים
וירקת וטרקת ונשארתי לבד
מדבר עם כל השדים
אז ירדתי בעיניים רושפות לשכנה
לבקש כוס סוכר
וגם זנב לטאה
אני אטיל עלייך כישוף
את שלי
ואדקור את דמותך בסיכות
בליל ירח ערפילי
אכסה את רגשות האשם
עם השטיח שלך
אני אטיל עלייך כישוף
ושוב אהיה איתך
שוב אהיה איתך
המראה ששיקפה לי את שנינו
שבורה פה עכשיו לרסיסים
אני עומד ובוחש ונרגש ולוחש
מילים שיביאו ניסים
אז ירדתי בעיניים רושפות לשכנה
לבקש כוס סוכר
וגם זנב לטאה
אני אטיל עלייך כישוף
את שלי
ואדקור את דמותך בסיכות
בליל ירח ערפילי
אכסה את רגשות האשם
עם השטיח שלך
אני אטיל עלייך כישוף
ושוב אהיה איתך
שוב אהיה איתך
וצעקת ושתקת ונשברתי
וירק וטרקת ונשארתי ונשארתי…
אני אטיל עלייך כישוף שלי…
ואדקור את דמותך בסיכות
בליל ירח ערפילי
אני אטיל עלייך כישוף
ושוב אהיה איתך
אני אטיל עלייך כישוף…
אני יכולה לא לישון בלילה אם אני יודעת שאני זוכרת משהו אבל לא מצליחה לשיים. 'צטערת.
שחקת אותה עם השיר הזה. ויש עוד זנב שיר כזה, של יזהר אשדות:
מה קורה שם על החוף / ילדים שחומים עם תוף / עם כינור וטמבורין / לטאה קטנה תופסים / אך היא ברחה אל המדבר, רק זנב קטן נשאר / הם בוכים כי באמת / איש השוקולד כבר מת.
שרק נהיה ראש ללטאות ולא זנב למשוררים…