מכירים את הצורך הזוועתי הזה שלנו בחו"ל להיות אובר-ייצוגיים, כלומר, להיות הפנים היפות של מדינת ישראל או לפחות הישראלי היפה (מה זה?), להיות הדובר הרשמי, ליחצ"ן, להסביר, להטיף, לשדר ציונות וכן הלאה?
אני אוהב את המדינה (מי רושם כאן פרוטוקול? נא לרשום בבקשה), אבל השבוע נמאס לי.
לא חשוב מה, איפה ובאיזה נושא, פשוט אמרתי מה אני חושב לתדהמת כל הנוכחים (על תגובת השומעים המשעשעת ובכלל על השיטה האמריקאית להגיב לדיבור ישיר אכתוב בפעם אחרת, זה ראוי לפוסט בפני עצמו).
אם הייתי שגריר רשמי, וודאי היו מזמנים אותי לארץ לבירור נוקב במשרד החוץ.
דוגמה מקוממת, אבל יהונתן גפן ישב בניו-יורק כמה שנים וכתב משם את כל מה שהוא חשב. למה נזכרתי דווקא בו? כי הוא כתב פעם בשיר אהבה פוליטי "אם האהבה הייתה מדינה". ואני מתחבר לזה עכשיו מכמה כיוונים, אולי כי הייתי רוצה להעתיק את הרגע הנדיר הזה בחיי, את הדיבור הישיר הזה לתחומים נוספים. יום אחד יהיה לי את האומץ.
מימין למטה: סמל האומות המאוחדות.
משמאל למעלה: סמלם החדש והעדכני של שגרירי הרצון עלי אדמות. נו טוב, לא באמת.
שיר מקסים ארז. ובכלל אתה מקסים. בטוחה שגם כשהפתעת אותם אהבו אותך.
מירי,
תודה. בשעות אלה מסתיים לו סוף השבוע כאן ועוד מעט מגיע יום שני. נראה מה יהיו תוצאות ההפתעה השבוע…
שיר סקסי. אני לא עומדת בפני התרבות של האיחוד הארוטי…
לי,
אין ספק שבהשוואה לשבּת-תרבות או תרבות יום א', תרבות האיחוד הארוטי לוקחת…
חמוד ביותר ושנון.
אבל זה לא שיר שהייתי קורא בפני קהל ,השנינות שלו תלך ל"עיבוד"
גיורא,
חן-חן. אכן, זה שיר שיתבזבז בהקראה (אלא אם כן לקהל יש את הטקסט לפניו). ובכל מקרה, הנה שיר שבהחלט מתאים במיוחד למדיה מהסוג הנוכחי.
יפה ושנון, ארז
ותהיה מה שאתה
חנה,
למי יש את הפריבילגיה להיות מה שהוא? מי שנוהג כך ייחשב (אולי בצדק) לסוציופט או סוטה (בדוגמה הארוטית הנוכחית). אולי רק עם משפחה, וחברים קרובים אפשר. וגם זה לא תמיד.
בגבולות האפשרי ארז
מכירה את הבעיה. יופי של טקסט.
סבינה,
תודה רבה. מכירה גם את הפתרון לבעיה? אני מוכן לעשות את כל הדרך מהפסיפיק ועד הכינרת בשביל לשמוע.
מדליק, ארז 🙂
ואני זוכרת את השגרירות הזו משהותי בניכר כנערה. ..
רונית,
מדליק ואפילו שורף…
מצאתי שגרירה? נפלא! אבל אחרי שקראתי את "יום של נטוריזם", אני חושד שלא מדובר היה בשגרירות לצרכי הסברה בלבד…
אח, יופי של שיר.
ובעניין הפתיח, אני דווקא עושה להפך. לא מייחצנת את ארצי. צוחקת עליה בפני זרים. יותר דוגרי, ויותר מרשים את הזולת, בסופו של דבר.
למה הדוגמא מקוממת?
למה הדוגמה מקוממת?
יהונתן גפן אוהב לקומם. אני חושב שהוא חי מזה. וקטני הבן עוד עבה ממתני האב.
זה מקומם כי לשבת בניו-יורק (ונדמה לי שאח"כ זה היה אל.איי) ולהעביר ביקורת זה הכי קל. במקום לשבת על הגדר אפשר להירתם ולשנות מה שמפריע לך. למרות שכולנו כאן אנשים של מילים, אני מאד מאמין במעשים. אני חושב שכוחה של ביקורת היא כשהיא באה בצד נכונות לעשות משהו בנידון.
עדיין לא הבנתי איך הדוגמא מקוממת (קראתי ספרים, רשימות, שירים ופזמונים ואף פעם לא חשתי בכך), אבל תודה על התשובה
וודאי שלא התכוונתי לכבש השישה עשר או לשירים שענת אוהבת במיוחד אלא לטור שלו במעריב.
אגב, זו איננה דעתי אלא דעת יהונתן גפן עצמו, שהעיד על קבלת מכתבי נאצה, קרי: הוא הצליח לקומם עליו אנשים.
ואם נחזור רגע למה שרציתי לכתוב, להלן ניסוח אחר: הנה מישהו שמעביר ביקורת מחו"ל, אני יודע שהוא לא אהוד בשל כך, וכן הלאה וכן הלאה.
בתקווה שהפעם זה יצא יותר ברור…
תודה, יעל.
המתנתי עם התגובה שלי לשעה הפעילה שלך במטע (אני מקווה שאני קולע נכון).
אינני יודע אם המבחן הנכון הוא הרושם שהותרנו על הזולת. אני חושב שלומר את האמת הפנימית שלך זה מבחן חשוב בפני עצמו. מבחן גדול אף יותר הוא לומר את האמת בצורה שתוכל להישמע בצד השני. לא תמיד האמת הזו תתקבל אבל גם אם תשמע יש לזה ערך.
נוסף על כל זה, יש נטייה אמריקאית לא לומר הכל ואם כן רק כשאין ברירה וגם אז רק באנדרסטייטמנט (אוף… אני הורס לעצמי ברגע זה לפחות שני פוסטים עתידיים במכה). משום-מה זה דבק בי, ולפעמים אני מתנער ומשחרר קצת את הלשון.
קלעת בול, ארז. הינשוף יוצא בשעות האלה ממעורתו וזוחל למחשב.:)
דווקא בגלל זה ארז, בגלל האנדר סטייטמנט של העמים האחרים, דווקא בגלל זה אני אוהבת להיות מין דוגרית כזו. זה גורם לי עונג חולני כזה.
פעם הייתי בפסטיבל בגרמניה, הייתי בצוות השופטים מבקרי הקולנוע. היו עוד צוותי שופטים, גם, שומו שמיים, מהכנסייה הקתולית. בכל אופן, הגרמנים הרי כאלה בוקים, כאלה מנומסים, אבל ראיתי את הם מביטים עלי ועל ידידי, מבקר קולנוע גרמני, אבל חי יהודי. נורא צחקנו באולם ההקרנות, והם הסתכלו עלינו בבעתה: השוורצה מישראל והיהודי זיס. אז אני התחלתי עוד יותר להקצין את ההתנהגות הזאת, הישראלית המגעילה, דווקא כדי לעצבן אותם. אקטינג אאוט כזה. לעשות דווקא זה גם לפעמים התגובה ההולמת את המצב.
ולפעמים צריך להודות באמת בפני העמים האחרים: שבני עמנו מתנהגים בבהמיות.
אבל להתנצל, ולהיות שגריר רצון טוב, פוי, זה תפקיד כפוי טובה.
יעל,
מזדהה עם העונג החולני (על זה בדיוק הפוסט). מודאג מי יישאר לעשות את העבודה השחורה של 'להתנחמד' ומי יישאר לנקות אחרינו.
נ.ב. קרעת אותי עם ה'שווארצה ויהודי זיס'!
ממילא בסוף יסגרו כאן את האור, עם עבודת יחצנות או בלי. יחסים מדיניים הם כל כך רגישים, שלא נראה לי שהם קשורים בכלל באם התנחמדנו או לא למישהו. וממילא עמנו היה תמיד עם קשה עורף, ולא נשתנה כבר כנראה.
ולגבי השוורצה חייה. את מי שזה הכי הצחיק היה פיטר עצמו, המבקר קולנוע החצי יהודי, ידידי ז"ל. כל השבוע שם הוא קרא לי ככה, כי לימדתי אותו שככה קראו הייקים למזרחים כאן, ואני הייתי קוראת לו ייקה פוץ. בידור הלך שם. והנאצים הזעזעו מאיתנו בגדול. אח, תענוג.
ארז, למה לא תשתף אותנו במה שנאמר על ידך כנגד סביבה עויינת?
יוסף,
כמה סיבות לחוסר השיתוף:
1. הוויכוח הנ"ל איננו נושא הפוסט הזה וניסיתי להיות ממוקד.
2. כמו שכתבתי בתגובה לשאלה אנונימית ('דירה' אחת למעלה כאן בעץ התגובות) ביקורת בעיניי באה יחד עם מחויבות לעשייה, אחרת זה מרוקן מתוכן. מצבי כאן כרגע הוא אפילו מרוקן מזכויות – לא בכדי איבדתי את זכותי להצביע בבחירות לכנסת כשאני בניכר (יחד עם שאר הישראלים ה'גולים'): הזכות להשפיע ניתנה למי שיש לו חלק שוטף בעשייה. (מצד שני רק אלוהים יודע למה אני נתבע לשלם עדיין ביטוח לאומי ועוד כמה מיסים מרנינים; כנראה שלכסף שלי עדיין יש מקום…).
אני בעד האיחוד הארוטי!!
חכי בסבלנות, חני, הרי כל הזמן מבטיחים לנו שהנה, עוד רגע, ישראל מצטרפת לאיחוד.
כבר הכנתי (למעלה) חותמת מתאימה לפספורט של נתיני האיחוד האירוטי…
הו הו, פנינים!
געגועיי