כבד את אביך ואת אימך (המשך)

"אני הולך שנייה לשירותים." אני אומר וקם, ומחכה שגם ליה תקום, כי ככה בנויים הספסלים במסעדה הזאת. מי שנכנס אחרון תוקע את זה שנכנס ראשון. ליה נוגעת בקצות אצבעותיה הדקות בלחם המהביל שהמלצרית הניחה באמצע השולחן, כאילו מבקשת להרגיע אותו, כאילו הלחם הוא זה שהתפרץ, ולא ממהרת לקום. הם באמצע שיחה ערנית. ליה מדברת. וגם הוא. וההיא מוסיפה משהו. וליה מתפעלת ואומרת, "ברצינות?" והוא דוחק את ידו לכיס מכנסיו ושולף משם את ארנקו. אני לא מצליח לקלוט איך הם הגיעו לאן שהגיעו (איזה פסק דין שהוא כנראה היה מעורב בו) כי המחשבות שלי מפטשות לי את מוח. איך אני עושה את זה לעצמי? למה אני מוכן לפגוש אותו? ואותה. את הצל הזה, שהולך אחריו כל כך הרבה שנים. צל שנוח לו שהוא צל. שנוח לו על הרצפה. שיודע שזה מקומו. צל שלכל היותר מתקצר או מתארך במצוות המאור הגדול. "ליה. תני לי לעבור." אני אומר ומניח יד על כתפה ושערותיה נסרגות לרגע בין אצבעותיי, והיא קמה ונעמדת אל ראש השולחן מבלי להרפות לרגע מהשיחה הלבבית. יש לליה יכולת להתחבב על כולם וליצור קשר גם עם אנשים בלתי קשירים. הנה, כבר הוא מציע לה "לקפוץ" למשרד שלו, "את מוזמנת", הוא אומר תוך שהוא מושיט לה כרטיס ביקור ששלה מארנקו, ומחייך. אצבעותיו לא השתנו אף הן. קצרות ושעירות ומעוררות גועל. שלא יטמא את ליה במגעו הקצר, השעיר, המגעיל. "רק תרימי טלפון. אני לרשותך." ליה מציצה בכרטיס ופונה אליי, "לא ידעתי שאבא שלך מתמחה בנזיקין. אף פעם לא אמרת לי." ואני חושב על כל הדברים שאף פעם לא אמרתי לה, וברור לי שאם הייתה יודעת הייתה הופכת על שניהם את צלחות המרק שמניחה עכשיו המלצרית על השולחן. ותורה לחסום לי את המעבר בשעה שהיא ממשיכה ועורכת את הסכו"ם. אז אני ממתין עוד כמה רגעים, עד שתזוז. ליה מציצה מעבר לגבה של המלצרית, מחייכת אליהם, "תמיד אתם ככה? תמיד אתם מזמינים את אותה מנה?" "כן" הוא מאשר בגאווה בשעה שהוא בוחש את המרק, "תמיד אותו דבר." וצוחק. מוכר לליה את הזוגיות האידילית שלהם. וההיא מזדרזת לחרות אחריו: "יש לנו את אותו טעם בדיוק. ככה זה, כנראה. כשנשואים כל כך הרבה שנים." ומלטפת את כתפו. אין לה בכלל טעם משלה. לצל אין טעם. ולא ריח. שום דבר אין לצל. אפילו צורה אין לו. על איזה טעם היא מדברת בדיוק? דפוקה. היא תמיד בוחרת מה שהוא בוחר. כל כך שנאנו את זה, אורלי ואני. כל פעם שהיינו הולכים למסעדות, חזר הסיפור על עצמו. "מה ניקח?" מה אתם רוצים?" מה בא לךָ?", "מה בא לךְ?" ובסוף תמיד היו שניהם יושבים מול מנה זהה שהוא היה "מציע".

אני משתחל החוצה ועוד מספיק לראות איך היא פורסת את הלחם. מורחת עליו חמאה, ומגישה לליה. "בתיאבון." "תודה." "דני, שלא תתקרר לך המנה. אנחנו מתחילים. טוב?" "את רוצה פרוסה" ובנשימה אחת, חגיגית, "רגע. רגע." היא מבריגה החוצה טבעת מאצבעה תוך שהיא מציצה בי, באישוני הצל, ומושיטה לליה, "קחי. זה בשבילך. כי לא היינו בחתונה… תמיד דני היה כזה… הכל הוא עושה בשושו…" העיניים של ליה שוקקות, היא קורנת אליי ומיד עונדת את הטבעת על אצבעה, אבל זו נוזלת לה החוצה. ובכל זאת היא מודה לה בחום, "באמת? את נותנת לי את זה?! וואו. תודה!" וכשליה נעמדת ונרכנת אליה, כדי לנשק אותה, אני מסתובב והולך לשירותים ונשבע לעצמי שאני לא חוזר.