שחרחורת סופרת ומשוררת
היא בטח המטפלת שלו, אני חושבת ברגע שהיא נעמדת מול הדלפק ואומרת לי במבטא מלוכסן, "אני מבקש טובה. פייב מיניט. בייבי. שומרת? או.קיי? אני סריך פיפי. או.קיי?" וכשהיא מצביעה על הסלקל היא מוסיפה באנגלית של עובדים זרים, כזאת שאין בה גופים, רק פעלים: "סליפינג. סליפינג. נו וורי. גואינג טו רסט רום. פייב מיניט. או.קיי?" ולפני שאני מצליחה להגיד לה שזה רעיון רע. דווקא אצלי היא רוצה להשאיר אותו? זה רעיון ממש רע. היא כבר מניחה את הסלקל על הפרקט ורצה לכיוון מתחם בתי הקולנוע.
היא בכלל יודעת איפה השירותים?
אני מקווה שהיא לא מתכוונת לראות סרט…
אני הודפת בתנועה קלה את המגירה של הקופה, ממיינת את הסימניות ואת איגרות הברכה בסטנד שלידה, ואז עומדת רגע במקום. הייתה לי משמרת מצוינת. מכרתי קרוב לשישים ספרים… היו כל כך הרבה אנשים היום… אלה אולי עשר הדקות הראשונות מאז הבוקר שהחנות ריקה ואני שותקת ולא משכנעת אף לקוח להצטרף למועדון ההטבות או מהללת את החדש של ניקול קראוס.
אין לי מושג כמה זמן עבר, אבל רק אחרי שאני מסיימת להדביק את מדבקות המבצע (1+1) על ספרי הילדים שסוף סוף פרקתי מהארגז שעמד וחיכה לי כל היום, שיתפנו לי כמה רגעים, אני נעמדת על קצות אצבעות ומציצה בו. הוא חנוט בחליפת פלנל בצבע אפרסק שמתאימה יותר לבת…. בלי כובע. ובלי שמיכה. למרות שממש קר בחוץ… רגע. אולי הוא בכלל בת? בכל מקרה אני מבינה שהפיליפינית היא באמת המטפלת. יש לו עור לבן. לבן לגמרי. ואמנם אין לו כמעט שערות. אבל הדבלול שיש לו על הראש, בלונדיני. ממש צהוב. היא לא יכולה להיות האימא שלו.
אז אני מתבוננת בו מלמעלה, מעורסל. בסלקל הכחול. אולי זה בכל זאת בן? ואני מחליטה להתקרב קצת. למרות שזה לא טוב לי… לא טוב שאתקרב מידי… ובכל זאת. אני מאגפת את הדלפק ורוכנת אליו. מה היא אמרה שהוא ישן? הוא לא ישן.
טוב, הוא גם לא ממש ער…
קשה לי להחליט. אני מקרבת את פניי לעיניו. עיניו ממלמלות משהו… הוא בוכה? לא. זאת אני שבוכה. יש לו ריח של… תינוק. יש לו ריח של תינוק… וככה, אין לי מושג מה קורה לי ולמה זה קורה לי אבל הדמעות כבר מציפות לי את המחשבות. והרי עברה שנה מאז. ואני כבר בסדר. אני לגמרי בסדר. ובכל זאת. אני כבר מייבבת. מרחמת על עצמי. ועל איתי. הוא לא ממש התאושש מאז… וזה שאנחנו לא מצליחים – …יכול להיות שאני אפילו בוכה בקול. אני לא מצליחה לשמוע את עצמי כי הקריין המעצבן שוב מדווח בקולי קולות על "מבצעים לוהטים בחנות הבשר. קילו כנפיים 9.99. קילו בשר טחון. 29.99. קילו חזה עוף: 19.99…" וממשיך. וממשיך. לא נמאס לו. חמש עשרה פעמים בשעה! לא נגמר להם העוף, לעזאזל? ואני נזכרת. רגע. הרי לאיתי יש יום הולדת היום. אולי אכין ארוחה רומנטית? אולי אכין כבדי עוף ביין? איתי חולה על כבדי עוף ביין…
ועוד לא קניתי לו מתנה.
ופתאום… אני נותנת בתינוק עוד מבט אחד, "שנייה, מתוק…" אני אומרת לו, "אני רק לוקחת את המעיל ובאה… טוב?" מי שזאת לא תהיה היא לא דואגת לו. איך היא מוציאה תינוק מהבית בלי כובע ובלי שמיכה? כל כך קר בחוץ. ממש קר בחוץ. תוך רגע אני בחדר האחורי, מושכת מהקולב המתפרק את המעיל ותולה את התיק על הכתף. ובעצם כדאי שאוותר על התיק. יהיה לי קשה לסחוב גם את הסלקל וגם אותו. אז אני מושכת מהתיק את המפתחות של האוטו. אחרת לא אצליח לעוף מפה ולהיכנס הבייתה. טוב שהראש שלי עוד קצת עובד. אני דוחפת את המפתחות לכיס של המעיל, ולובשת אותו וחוזרת אל החלק הקדמי של החנות ובלי לחשוב פעמיים, מרימה את הסלקל. בדרך החוצה, בהרגל שכנראה כבר לא יתפוגג לעולם, אני מזיזה את עגלת ספרי הבישול אל הקיר ויוצאת. מתחילה ללכת לכיוון המעליות. מה אני עושה? מה אני חושבת שאני עושה? אני מעיפה מבט לתמי מ"ללין"… היא עסוקה עם איזה לקוחה. אני רואה אותה מבעד לחלון הראווה הרחב, דוחפת לאפה של הגברת חתיכת סבון. נותנת לה להריח משהו… אני עדיין מריחה את התינוק. אני מתה על הריח הזה. איתי תמיד צוחק שזה יכול להיות מיזם היסטרי… המצאת המאה! בשמים בריחות לא שגרתיים כאלה… בריח של תינוק. בריח של הגוף שלו לפני זיון. בריח של הידיים שלי אחרי משמרת… הוא טוען שנדבק לי לידיים הריח של הספרים החדשים. ובכלל, ריח של ספרים זה רעיון מעולה… זה יהיה בושם לאינטלקטואלים…. ח… ח… אני צוחקת ובוכה. ולא מסתכלת לכיוון של תמי מ"קסטרו". יש לה אוזניים של ינשוף ועיניים של כלב. זאת אומרת, ההיפך. עיניים של ינשוף ואוזניים של כלב. גם אף של כלב יש לה. היא רואה ושומעת ומריחה הכל. והיא בטוח תבין. אני מורידה את הראש וממשיכה… כאילו כלום. רגע. לא סגרתי קופה. לא סגרתי משמרת. לא סגרתי את החנות. השארתי את הכול פתוח, והלכתי. מה אני עושה? מה אני חושבת שאני עושה? אין לי מושג אבל אני כבר רצה. הכי מהר שאני יכולה. ועכשיו אני גם מרגישה את הכובד של הסלקל. הוא ממש כבד. ליה תמיד אומרת שהיא נהייתה שווארצנגר מאז שיותם נולד. ושמאז גם התחילו לה כאבי הגב האלה… ועכשיו אני מבינה אותה. הסלקל הזה ממש כבד. הרבה יותר כבד מהתינוק. אף פעם לא חשבתי –
תמיד זה נראה לי –
אני צריכה להגיע לאוטו. רגע. איפה חניתי? בחניון המקורה? כן. במינוס אחד. מינוס אחד זה בטוח. אבל איפה- בכחול או בסגול? כחול 12. לא. לא. סגול 13. בטח 13. לא היה שום מקום אחר. בקושי מצאתי חנייה הבוקר. אבל אני לא מצליחה להיזכר. לא יודעת. 13 זה מספר דפוק. גם אני דפוקה. גם הידיים שלי דפוקות. וכואבות. כמה מטרים, ואני מרגישה שעומדת להתפרק לי הכתף. הסלקל הזה כל כך כבד. וגם נחבט לי בזמן הריצה בברכיים. כואבת לי ברך ימין. בחיי. ואני כבר בקושי נושמת. וכואב לי גם הלב. ואני עוצרת רגע. אולי אוציא אותו מהסלקל ואקח אותו על הידיים? לא. לא. מה פתאום. איך אסע איתו במכונית בלי סלקל? אני מטלטלת את יד ימין באוויר ומרימה את הסלקל שהנחתי על הרצפה לכמה רגעים, וממשיכה לרוץ. ואני כבר מזיעה. המעיל חונק אותי. אני לא יכולה. אני לא יכולה לנשום. אז תוך כדי ריצה, אני מושכת את השרוולים ומורידה אותו. משאירה אותו על הספסל שמול הסופרפארם. אחזור לקחת אותו מחר. לא… היום בערב… ואם לא, עובדי הניקיון תמיד אוספים את כל הדברים שהאנשים שוכחים בקניון… יש להם חדר שלם מלא מציאות. כן… ככה הרבה יותר קל. אני יכולה לנשום. אני מעבירה ליד שמאל את הסלקל…. קיבינימאט. מה עם המעלית? אני מציצה בתינוק. הוא נראה רגוע. איזה מזל. איזה חמוד… המעלית הזאת. תמיד נתקעת בקומה שלוש. ופתאום אני שמה לב שהוא גם בלי גרביים. בלי גרביים?! איזה מטומטמת היא. איך היא הוציאה אותו ככה? בלי גרביים… הוא בטח קופא מקור. ואני שוב מסתכלת עליו. הוא בטח מבוהל… אז אני מחייכת אליו. הוא התעורר? לא. לא יודעת… שרק לא יתעורר עכשיו… הוא שוכב לו בשקט… לא בוכה. זאת אני שעדיין בוכה. והנה המעלית. ברוך השם. "מינוס אחד. מינוס אחד" אני צועקת לילדה עם העגיל באף שעומדת ליד הכפתורים ומחכה שהמשיח יזיז אותנו מפה. מי הרשה לה לשים עגיל באף בגיל כזה? "בסדר." היא אומרת לי. "למה את צועקת? אפשר לבקש יפה!" היא עוד מחנכת אותי. אני מציצה במראה. אני נראית נורא. השיער שלי פרוע ואני אדומה כולי. ואני מציצה בתינוק. העיניים שלו פקוחות? עצומות? יכול להיות שהוא ער? יותם של ליה היה ישן המון… הדרך למטה ארוכה כמו ההמתנה לתוצאות המעבדה. אני שונאת את ההמתנה הזאת…
כשהמעלית נעצרת אני מעיפה את עצמי החוצה. ושוב הסלקל דופק לי את הברך. וחם לי. חם. "הכל בסדר?" ייבגני השומר שואל אותי ואני לא עונה לו. רק מהנהנת אליו ויוצאת מבעד לדלת הזכוכית ומנסה להיזכר איפה השארתי את הרכב…. ורצה. החניון מלא לגמרי. מפוצץ ואני כבר לא רואה בעיניים…. על הקירות האפורים ריבועים בצבע אדום. איך אדום? אני צריכה סגול. לא. אולי כחול. כחול 13. אני רצה בחזרה לייבגני. "ייבגני. איפה החניות הכחולות?" אני שואלת אותו והוא מצביע לכיוון ההפוך מזה שהלכתי אליו ומחייך, "מזל טוב. לא ידעתי שמגיע לך מזל טוב." אני אומרת לו "תודה רבה." ומעבירה את הסלקל ליד ימין ושוב ליד שמאל, אני מרגישה שנשברות לי הידיים, התינוק הזה כבד בטירוף, ואיכשהו אני רצה, ומוצאת את עצמי מדלגת מעל המחסום הממוסמר בכביש ואור חזק של שמש מכה בנו. אני לא בכיוון הנכון… מכונית אחת יורדת לכיווני. אני מצמידה את הסלקל אל המעקה, ונצמדת בעצמי… המכונית חולפת ואני חוזרת על עקבותיי בריצה. איפה חניתי? איפה לעזאזל חניתי? עליתי ליד הכניסה לסופר פארם. לא. מ"שילב". עליתי מ"שילב". למרות שאני שונאת להיכנס מהצד הזה… שונאת את החנות הזאת. אבל מה זה פה? אה. הנה צבע כחול. תודה לאל. אני בכחול 20. אז זה צריך להיות פה… אני סוקרת את החלל הנמוך… החשוך… אני שונאת את התאורה הזאת… ואני מעבירה את הסלקל ליד השמאלית. הלכה לי היד. הלכה לי היד. אני נדחקת בין המכוניות וממשיכה לרוץ. ומנסה לעבור בין עוד שתי מכוניות, אבל הסלקל רחב מידי. ופתאום נדמה לי שהוא בוכה. אני מניחה את הסלקל על האספלט ונרכנת אליו. מישהו מצפצף לי. אז אני זזה הצידה. "מה, מתוק?" אני מלטפת את הלחי הלבנה. הוא מסתכל עליי. אני חושבת שהוא מסתכל עליי. ובעצם, יש לו פרצוף של בת. "נבהלת? נבהלת או מה? אל תדאגי. יהיה בסדר. יהיה בסדר. אנחנו כבר מוצאות את האוטו…" ואני נוגעת בכפות הרגליים שלה. הן קפואות. איך מוציאים ככה תינוק? איך? ואולי נפלו לו הגרביים בדרך? בזמן הריצה? "היו לך גרביים?" אני שואלת אותה והיא מחייכת אליי. או שזאת עווית? "רגע. אנחנו ממש קרובות" אני נוטלת את הסלקל וממשיכה לרוץ בין המכוניות. ופתאום אני חושבת. רגע. לאן את נוסעת? אין לך בבית כלום… לא גרביים. לא כובע. לא חלב… הוא בטח צריך לאכול עוד מעט. זאת אומרת, היא בטח צריכה לאכול… אני מציצה בו. בה. מה קורה לי? מה אני עושה? עיניה נעצמות… כמה זמן עבר מאז שהפיליפינית הלכה לשירותים? והנה המזדה שלי. אני מזהה אותה, למרות שיש פה מלא מכוניות לבנות. אני מזהה את המכונית שלי בזכות הדפיקה בפגוש האחורי. "רק לך יש סימן היכר כזה." איתי תמיד צוחק ואנחנו כבר מוותרים על תיקון אצל הפחח… "זה טוב. ככה תזהי את האוטו מהר…" והוא לא יודע כמה הוא צודק… "הנה. הגענו. מתוקונת. מצאנו את האוטו. את רואה? לא הייתי צריכה להילחץ."
אני נעמדת ליד המכונית.
איפה המפתחות?!? איפה המפתחות? שיט. בכיס של המעיל.
מכמירת לב התשוקה הזאת לתינוק , לריח של תינוק
וענין "הריחות הלא שגרתיים "מיוחד, ריח של ספרים למשל כבושם לאינטלקטואלים- מקורי ומצחיק.
חשים בספור את האינטנסיביות הרגשית שבה מצויה הגיבורה עד לפואנטה בסוף
אהבתי
חנה אהובה. כל כך תודה על הקריאה של הסיפורים האלה. ההערות וההארות שלך היו חכמות ובונות, ממש צריכה אותן וממש מתכוונת לקחת אותן. תודה גדולה גדולה.
ההנאה כולה שלי
בכיף
זה מפצה על חוסר הסבלנות שלי לקרוא רומנים רחבי יריעה כשאני כותבת
כתבתי לך פעם
זה מדגדג את המילים לבוא
הי איריס,
חיכיתי בסבלנות ובסקרנות לפרק לא תגנוב. אין על הגרנדיוזיות של המחשבה שלך…אם כבר לגנוב אז עד הסוף… אישה גונבת תינוק…(האימה שלי כאם אחרי שנים בארה"ב שבה ילדים מופיעים על קרטונים של חלב)…והנה נכנסת בזכותך לפרופורציות…נו אז גנבו לי השבוע את הרכב, וסיפורי הרכב שלי כבר כמה שנים מזכירים לי שהשלווה בקטע הזה היא ממני והלאה… והנה נשמע כאן קולך האומר לי: "כולה אוטו סיגל, לא ביג דיל יש כאלה שגנבו להם תינוק" אוי זה לא רק חטא זה אסון בלתי נתפס.
ויש לי דיבר משלי עבורך:"אל תפסיקי לכתוב":)
נסיון שלישי ואחרון:)
הי איריס,
חיכיתי בסבלנות ובסקרנות לפרק לא תגנוב. אין על הגרנדיוזיות של המחשבה שלך…אם כבר לגנוב אז עד הסוף… אישה גונבת תינוק…(האימה שלי כאם אחרי שנים בארה"ב שבה ילדים מופיעים על קרטונים של חלב)…והנה נכנסת בזכותך לפרופורציות…נו אז גנבו לי השבוע את הרכב, וסיפורי הרכב שלי כבר כמה שנים מזכירים לי שהשלווה בקטע הזה היא ממני והלאה… והנה נשמע כאן קולך האומר לי: "כולה אוטו סיגל, לא ביג דיל יש כאלה שגנבו להם תינוק" אוי זה לא רק חטא זה אסון בלתי נתפס.
ויש לי דיבר משלי עבורך:"אל תפסיקי לכתוב":)
מתוקתי! גנבו לך ת'אוטו? דווקא ממני לא תשמעי לא נורא. אי אפשר בלי אוטו. לאסוף אותך בראשון? תחזרי איתי?
ספרי לי. טוב?
תודה נשמה על החיזוקים. את מאד מאד מחזקת. שבת הכי טובה.