שחרחורת סופרת ומשוררת
דלת הזכוכית הרחבה פוגעת בדלפק הכניסה, והאגרטל המצועצע, בתוכו כמה גרברות נבולות, נשמט אל הארץ ומתנפץ. אני עושה את דרכי פנימה ודוחק את הכרטיס המגנטי לכיסי בשעה שהדלת נטרקת גם בכיוון ההפוך. ריח המים שעמדו יותר מידי זמן באגרטל מתערבב ברחש רסיסי הזכוכית הנגרסים אל הסוליות וגשם הזלעפות החובט בגג. "זה בסדר, גיסר. אני אטפל בזה." אומר לי הגוץ העצבני שיושב מאחורי הדלפק. שכחתי את שמו.
"דוקטור גיסר." אני מתקן אותו.
עדיף כבר לשכוח שמות מאשר לשבש אותם בקביעות.
הוא קם ממקומו ופונה לחדר השירות הצדדי. "אתה לא בן אדם, בחיי." הוא פולט את המשפט שיוצא לו מהפה כל ערב, בנוסח אחיד. אני צריך לעבור למכון של דוידוביץ'. נמאס לי מהמקום הזה. אבל עשיתי טעות ורכשתי מנוי שנתי, והחרא הקטן כבר הודיע לי ש"אין החזרים." אז אני מתעלם והוא ממשיך ללכת. הצעדים שלו צפופים מעודף שומן. הרגליים שלו כמו שני שקי חול. אי אפשר להרים. רק לגרור. האיש הזה הוא הפרסומת הכי גרועה למקום. כל ערב אני מגיע לכאן ומוצא אותו מזיע ומתנשף על ההליכון, ובכל זאת, אפילו גרם הוא לא מצליח להוריד. "אתה יכול להיזהר!" הוא ממשיך להוציא עליי את העצבים. כאילו אני אשם שהוא שם את האגרטל המחורבן על הדלפק.
אנשים לא מסוגלים לקחת אחריות על המעשים שלהם.
האולם קריר ושקט. וריק לגמרי. רק בחורה אחת שוכבת על המולטי טריינר ומשתנקת מכפיפות בטן מאומצות. היא לא מוכרת לי. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה כאן. ודי לי בהצצה חטופה כדי להבין שהיא לא מבקרת פה בתדירות גבוהה. הבטן רופסת. הזרועות מדולדלות כמו זנב של כלב נגוע. הישבן גם בגירעון רציני.
אנשים עושים מנוי למכון כושר וחושבים שבזה תם העניין. הם לא מבינים שצריך גם להגיע אליו כמה פעמים בשבוע.
אני ניגש אל ההליכון המשולב ומפשפש בשקית הניילון המוצמדת לקיר מאחוריו. מחפש את תוכנית האימונים שלי. (למרות שאני זוכר אותה מצוין.) מה זה? איפה התוכנית שלי, לעזאזל?
אני מוציא את ערימת הדפים ומתחיל לעבור, אחד אחד. מישהו עשה פה בלגן ודחף את כל התוכניות פנימה… קיבינימאט. אני צריך לעבור למכון של דוידו-
והנה. אני מוצא את התוכנית שלי. הדף מקומט לגמרי.
המקום הזה מתנהל בצורה שערורייתית.
אני רוצה להזכיר לגוץ, בפעם המאה, שתוכנית אימונים אישית אמורה להיות אישית, ולא ציבורית. למה כל התוכניות צריכות להיות באותה שקית?הוא לא יכול לחלק את זה לכמה שקיות?!?
אני נאלץ לוותר. זה לא עוזר. לא רק הגובה שלו מוגבל. גם התפיסה.
עכשיו אני רואה אותו רכון לרצפה, גורף את שברי הזכוכית בעזרת מטאטא ויעה. הבטן שלו סוחבת אותו קדימה… ח… ח… עוד שנייה הוא מאבד שיווי משקל ונופל על הפנים… הוא שם לב שאני מסתכל עליו. "מה?" הוא מרים אלי את הראש וזה נראה כאילו אין לו צוואר. כאילו הבטן בלעה גם את הצוואר…
"אבי! אתה צריך עזרה?" עונה לו הרופסת במקומי, והוא ממלמל, "לא. זה בסדר. כבר גמרתי. תודה."
עלק תודה. אליה הוא יכול להיות מנומס. החרא הקטן.
לפחות המראות פה נקיות. וזה חשוב.
אנשים אוהבים לראות את עצמם.
אני מציץ בצדודית שלי, המוכפלת. וגם בשרירי הגב. ומשתפר לי מצב הרוח. הלטיסימוס דורסי שלי הוא מופת להתמדה. ויאללה… מה זה משנה? מה משנה התוכנית המזורגגת? אני כבר מדקלם אותה בעל פה…
ובכל זאת אני מצמיד את הדף המקומט ללוח המכוונים. שחס וחלילה לא אפספס משהו.
כשהמגבת על עורפי, אני נוטל את השלט, ועולה על ההליכון, לאט. לוחץ כמה וכמה פעמים על כפתורי המהירות והשיפוע, ומרגיש שאני עומד להמריא. הרגע הזה הוא האהוב עליי ביותר… עוד רגע אני באמת בשמיים. זה יותר טוב מזיון הדבר הזה. יד ימין מהדקת את הכידון ותוך כדי ריצה, אצבעות יד שמאל מזפזפות על השלט. הטלוויזיה התלויה על הקיר מולי נדלקת ראשונה, ואחריה שאר הטלוויזיות בערוגה. כולן מתקבעות על אותו ערוץ ועל אותה תוכנית בוקר משמימה. אני לא מבין איך אנשים מסוגלים לצפות בזבל הזה… עכשיו המנחה משוחחת עם איזה מנחה לסדנאות הילינג ואיכשהו הן מגיעות לדבר על כל מיני סוגים של תמציות פרחים. שתי נקבות קשקשניות. את מי זה מעניין השטויות האלה?
אנשים אוהבים ריאליטי. ובצדק. רגע אחד לא דומה לזה שקדם לו. ושם נמצאים החיים האמיתיים.
המסלול השחור רץ תחת רגליי. תוך שניות אני נכנס לקצב, או שהקצב נכנס אליי, ואני משחרר את הידיים, מכופף מרפקים ופוצח בדהירה. מד האנרגיה הקלורית המבוזבזת מציג עלייה הדרגתית ומשביעת רצון. אני בעיצומה של ריצת אדירים. בתיכון קראו לי כולם קארל לואיס, ולמרות ששחורים הם לא בדיוק כוס התה שלי, דווקא אהבתי ההשוואה.
פתאום, אחרי עשר דקות של ריצה, קמה מהמזרון הרופסת, וניגשת אליי. "ניסן גיסר?" היא שואלת.
מה שזה לא יהיה, זה בלתי נסבל. אני שונא את הדיבור הזה. "דוקטור ניסן גיסר." אני נושף אליה, וממשיך לרוץ. הבחורה עומדת רגע במקום ותוך שהיא מוחה באצבע טללי זיעה שנקוו תחת אפה, היא אוספת את שערה לפקעת רופפת, בתנועה מפתה. הטייץ שהיא לובשת מבליט לה את הכוס, והפישוק שלה בין הרגליים לא משתמע לשתי פנים. היא מזמינה אותי… וזה יהיה קל איתה. הרבה יותר קל מהמזכירות של אונקולוגית ב'. … נראה לי שאפילו לא נספיק להגיע למכונית… אפשר פה, במלתחה.
אבל אסור לרדת מההליכון בבת אחת, אני אומר לעצמי. צריך לעשות את זה בהדרגה, אחרת אמצא את עצמי מרוח על הרצפה. אז אני מתחיל להפחית את המהירות. חמישה עשר קמ"ש. עשרה קמ"ש. חמישה. ארבעה. שלושה. שניים. אני מפסיק לרוץ והולך במקום. הצעדים שלי מחליקים על המסלול כמו מוצרים בדרך לקופה. ואני יורד מההליכון. מתנדנד.
הרופסת מחייכת. מקרוב אני רואה שגם הסנטר שלה במגמת צניחה. "אתה זוכר אותי?" היא שואלת.
"תזכירי לי."
"טיפלת בי… ברמב"ם. כשהייתי ילדה."
"מתי?" אני מנסה להיזכר בתקופה שהתמחיתי באונקולוגית ילדים, והפרצוף שלה לא מתחבר לי לשום דבר.
"טוב, לא הייתי ממש ילדה… יותר נערה… היה לי גידול… בברכיים. מה? אתה לא זוכר? זה היה משהו נדיר… "
אנשים תמיד משוכנעים שהם נדירים.
"היה גם הרופא הזה… המצחיק… שפירא…" היא מצחקקת.
לא סבלתי את שפירא. טיפוס דפוק.
אבל היא מתלהבת, "איך היינו חולים עליו… הוא היה בא אלינו אחרי הכימו עם הקריקטורות שהוא צייר… ווי. הוא היה גדול השפירא הזה. איך אהבתי אותו…"
אין לי סבלנות אליה. אבל כבר עומד לי. "כן. אותו אני זוכר." אני אומר ומתקרב. היא נשענת על הקיר וממשיכה לעשות לי עיניים. "תזכירי לי את השם שלך… "
"הדס. הדס גרינברג."
"הדס?"
"כן." היא שוב מחייכת. יש לה ציצי מחרמן. אם כי לא טעיתי בנוגע לזרועותיה ובטנה. מקרוב המצב שלה אפילו יותר חמור. אבל הציצי מחפה עליהם איכשהו.
"אז מה את עושה עכשיו?"
"שום דבר… מאריכה את השיער…" היא צוחקת ושוב מגלגלת את השיער ואני מבין שאפשר לוותר על המלתחה. אני יכול לעשות אותה, פה. על המזרון. רק צריך להטיס מפה את השמן. "תגיד, דובי – " אני צועק אליו.
"אבי." הוא צועק לי בחזרה, ומתחיל ללכת לעברנו, כאילו ביקשתי ממנו לבוא..
"לך. לך. צא החוצה!" אני רומז לו עם העיניים. מלכסן מבט אל הרופסת.
"מה?" הוא כמובן לא מבין. הדפוק. נעצר שני מטר מאיתנו. נראה מבוהל.
"לך. צא החוצה. רמי. תעשה טובה תבדוק אם קלו המים." ואני שוב מסמן לו עם העיניים שאני מתכוון לעשות פה את הבחורה. הוא כבר שיתף איתי פעולה כמה פעמים בעבר.
הוא מסתכל עליי. מעמיד פנים שהוא לא מבין. "די. גיסר. תפסיק כבר עם זה."
"דוקטור גיסר בשבילך." הוא הולך לדפוק לי את הזיון, הבן זונה. אם הייתי יכול הייתי מכווץ אותו עוד יותר, ודוחס לתוך קופסא. בלי אוויר. אנשים כאלה לא אמורים לחיות. אני מתאפק מלקלל אותו בקול.
הרופסת שוב כורכת את שערותיה שנפרמות בשנייה שהיא מורידה את הידיים, ולפני שאני מספיק לחשוב על דרך אחרת להעיף מפה את הדפוק היא מחייכת אליו ומפטירה, "טוב. יאללה. אבי. אני הולכת להתקלח." ופונה למכשיר המולטי טריינר, ומושכת את המגבת שלה, שכתם זיעה התפשט במרכזה, ופונה למלתחות. אני אחכה לה שתצא. למרות שרווית עושה לי את המוות אם אני חוזר עשר דקות מאוחר יותר. אבל אני כבר לא יכול –
הגוץ קוטע את המחשבות שלי: "תעשה לי טובה אישית. פעם אחת. טובה אחת. תעזוב אותה, בחייך." והאישונים שלו מנסים להדביק לי רגשי אשמה.
"אני עושה אותה דקה ומשאיר לך אותה."
"די גיסר."
"דוקטור גיסר, קיבינימאט! בזמן שאתה גרבצת וטחנת שווארמות וראית תוכניות בוקר מפגרות," אני מצביע על הטלוויזיה. ההילרית לא התחלפה. רק שעכשיו הצטרפה אליהן איזה דוגמנית כוסית שעברה הגדלת חזה "אני למדתי! למדתי! למדתי כדי להציל זבלים כמוך ממוות בטוח. אתה קולט את זה?"
"עם כל הכבוד, דוקטור גיסר-"
אני לא צריך לשמוע מה יש לו עוד להגיד. "אני שמח שסוף סוף משהו נכנס לך לראש! כל כך הרבה גוף וכל כך מעט מוח!"
"די כבר!" הוא מוחה. "מי אתה חושב שאתה?" המילים שלו כמו הצעדים. צפופות ונתקעות אחת בשנייה.
"אני אני. וזה מספיק. זה די והותר. מה בסה"כ ביקשתי… שתיתן לי חמש דקות?" אני מנגב את הפנים במגבת ומטיל אותה על כתפי, באופן שלא מסתיר את גבעות השרירים. אגב כך, אני מבחין ששרוכי נעלי הספורט שלי פתוחים. אז אני נרכן לקשור אותם, ושוב, מתפיח את שרירי החזה, כי בזווית העין אני קולט שהרופסת יוצאת מהמלתחות ונעמדת. מתבוננת בנו. "מה קרה?" היא שואלת. "שמעתי צעקות."
"שיסלח לי אלוהים." אני שומע את הגוץ מסביר לה, "אבל הוא לא בן אדם. בחיי."
אין לי שום כוונה לסלוח לו, אני חושב לעצמי וקם ומתחיל ללכת לעברה, ונזכר ששכחתי להחזיר את תוכנית האימונים האישית לשקית. אז אני חוזר, ומגהץ את הדף בידיי, ומקפיד להחזירה לשקית בלי לקמט את הדפים האחרים.
אנשים צריכים להתחשב באנשים אחרים.
הדמות מתוארת באותנטיות ובאמינות נכנסת יפה לקרביים שלה,איריס
יש לך כשרון לתאר מלאות ראליסטית לפרטיה(האגרטל, המים , תאור מפורט של מראה חיצוני)
אבל הקשר בין הכותרת לסיפור עצמו נראה לי קצת רופף
מתאים יותר
"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" הרי הדוקטור המחוספס הזה הזה כל כך מלא מעצמו ,חושב את עצמו אלוהים-חטא ההיבריס.
והזכרת לי אני צריכה לבקר יותר בחדר כושר שאני מנויה בו אחרת אראה כמו הרופסת , בחיי:)))
חנתי, את כל כך צודקת. נתקעתי עם הסיפור הזה הרבה זמן עד שהצלחתי להביא אותו למצבו הנכחי, ועדיין מידת ההתאמה לדיבר נותרה רופפת. את צודקת לגמרי. אחזור אליו שוב.
נשיקות יקרה.