בננות - בלוגים / / כי האדם חיית השדה – קישור ופרק מ"מכתוב"
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

כי האדם חיית השדה – קישור ופרק מ"מכתוב"

 

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1225322.html?more=1

הפרק הזה מ"מכתוב" ממש מתבקש:
 

"איפה חנית?" אני שואלת את אחסאן כשאני משליכה את הסלולארי לתוך התיק.

אחסאן מצביע על הטנדר הלבן שלו. אני מבחינה בזית זקן מוטל על צדו בחלק האחורי של הבגז. סבך שורשיו היבשים מעיד כי הוא עומד לשבוק חיים. "תגיד, השתגעת או שנדמה לי? מה, עקרת את הזית הזה?"

"לא אני עקרתי." הוא מתגונן.

"אחסאן! מה קרה לך?… וברור לך שאתה מוסיף חטא על פשע. לא מספיק שעקרת אותו, אתה גם מטלטל אותו בחום הזה? אתה לא רואה כמה הוא זקן? אתה תהרוג אותו!"

"עוד שנייה תהרגי אותי."

"לא עוד שנייה, עוד כמה דקות. אני צריכה לעכל את זה. של מי היה הרעיון החולני הזה? מה, לא שמעת על "אל נא תעקור נטוע"? לא שומעים נעמי שמר אצלכם?"

"אני אמור לשתול את זה אצל השכנים שלך," הוא עונה.  

"מי?" אני חוקרת. כאילו זה חשוב.

"גדעון."

"תודה לאל שהם לא שכנים שלי. הם גרים בסוף הרחוב. ותמיד חשדתי בו שהוא קצת חולה לפי איך שהוא מבזבז מים. ממלא את הבריכה הענקית שלו בשביל שני אנשים. אפילו ילדים אין לו. בשביל מה הוא צריך בריכה כזאת ענקית? תהרוג אותי אם אני אצליח להבין את הראש שלו."

"את מתרגשת מזה יותר מדי."

"לא. אתה מתרגש מזה פחות מדי. " אני אומרת. וכעבור רגע, באמת מנסה להתרגש קצת פחות, אני מנסה לסגור את הנושא, "אז מה, זה היה רעיון שלו?"

"כן, אנא עראף… אשתו רצתה זית מבוגר. ניסיתי להסביר לה שלא שותלים זית ליד בריכה."

"אני לא מצליחה להבין את זה," אני שוב מתמלאת ייאוש, "ככה זה… כשרוצים לזרז תהליכים…להביא את העתיד, למרות שהוא עדיין לא כאן." 

"למה, הוא לא כאן?" אחסאן מלטף את בטני ההרה. אני לא רוצה שיפסיק.  

"לא האדם יכול לתפור את הימים, ולא יכולים הימים לתפור את מה שקרע האדם." אני אומרת. "זה מה שאבא שלי היה אומר."

"זהו? נרגעת?"

"עוד לא. זה ייקח לי קצת זמן. אבל תבטיח לי שזאת הפעם האחרונה שאתה עושה את זה. לא עוקרים עץ מהמקום שנולד בו. " ואני לוחשת לו, "זאת לא הייתה אחת ההרצאות שנתת לי בעצמך?"

 

 

 

4 תגובות

  1. רקפת זיו-לי

    עצי זית עתיקים הפכו להיות סמל סטטוס. לי עץ זית עתיק בגינה של בית חדש נראה מזויף ומגוחך ביותר.
    פרק קריא מאד ומסקרן.

    • איריס אליה כהן

      היי רקפת יקרה. תודה על הביקור והתגובה. אכן, סמל סטטוס. וזה עצוב. וזה מסואב. כי כמו שכתבה חנה, גדלנו על "אל נא תעקור נטוע", ועל הכאב שבעקירה, ומאז אנחנו שבים ועושים את זה בכל מיני וואריאציות שכל כך מנוגדות לדרך הטבע.
      ממש נורא בעיני. כי זה כל כך סימבולי.

  2. מרגש הקטע איריס יקרה
    סוגיה קשה שעולה כל פעם מחדש כשעוקרים נטוע
    למשל נקרע לי הלב בפינוי ישובי עזה ימית כל העצים ,כל השדות שננטשו
    גם שריפת עצי הזית של הערבים הכמיר את לבי
    לעץ יש נשמה כמו לאדם

    • איריס אליה כהן

      חג שמח, חנתי. כן, גדלתי גם אני על הכאב של עקירת יישובי ימית, וממש לא מזמן ישבה אצלי חברה שסיפרה לי שוב על השבר ההוא, שמלווה את ההורים עד היום. סוגייה קשה ועצובה, בטח גם בישובי חבל קטיף. אבל יש דברים שהם מלחמת "אין ברירה". במקרים כמו אלו המצויינים בכתבה, זאת איוולת וטיפשות.

      חג שמח, יקרה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן