כי האדם חיית השדה – קישור ופרק מ"מכתוב"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1225322.html?more=1

הפרק הזה מ"מכתוב" ממש מתבקש:
 

"איפה חנית?" אני שואלת את אחסאן כשאני משליכה את הסלולארי לתוך התיק.

אחסאן מצביע על הטנדר הלבן שלו. אני מבחינה בזית זקן מוטל על צדו בחלק האחורי של הבגז. סבך שורשיו היבשים מעיד כי הוא עומד לשבוק חיים. "תגיד, השתגעת או שנדמה לי? מה, עקרת את הזית הזה?"

"לא אני עקרתי." הוא מתגונן.

"אחסאן! מה קרה לך?… וברור לך שאתה מוסיף חטא על פשע. לא מספיק שעקרת אותו, אתה גם מטלטל אותו בחום הזה? אתה לא רואה כמה הוא זקן? אתה תהרוג אותו!"

"עוד שנייה תהרגי אותי."

"לא עוד שנייה, עוד כמה דקות. אני צריכה לעכל את זה. של מי היה הרעיון החולני הזה? מה, לא שמעת על "אל נא תעקור נטוע"? לא שומעים נעמי שמר אצלכם?"

"אני אמור לשתול את זה אצל השכנים שלך," הוא עונה.  

"מי?" אני חוקרת. כאילו זה חשוב.

"גדעון."

"תודה לאל שהם לא שכנים שלי. הם גרים בסוף הרחוב. ותמיד חשדתי בו שהוא קצת חולה לפי איך שהוא מבזבז מים. ממלא את הבריכה הענקית שלו בשביל שני אנשים. אפילו ילדים אין לו. בשביל מה הוא צריך בריכה כזאת ענקית? תהרוג אותי אם אני אצליח להבין את הראש שלו."

"את מתרגשת מזה יותר מדי."

"לא. אתה מתרגש מזה פחות מדי. " אני אומרת. וכעבור רגע, באמת מנסה להתרגש קצת פחות, אני מנסה לסגור את הנושא, "אז מה, זה היה רעיון שלו?"

"כן, אנא עראף… אשתו רצתה זית מבוגר. ניסיתי להסביר לה שלא שותלים זית ליד בריכה."

"אני לא מצליחה להבין את זה," אני שוב מתמלאת ייאוש, "ככה זה… כשרוצים לזרז תהליכים…להביא את העתיד, למרות שהוא עדיין לא כאן." 

"למה, הוא לא כאן?" אחסאן מלטף את בטני ההרה. אני לא רוצה שיפסיק.  

"לא האדם יכול לתפור את הימים, ולא יכולים הימים לתפור את מה שקרע האדם." אני אומרת. "זה מה שאבא שלי היה אומר."

"זהו? נרגעת?"

"עוד לא. זה ייקח לי קצת זמן. אבל תבטיח לי שזאת הפעם האחרונה שאתה עושה את זה. לא עוקרים עץ מהמקום שנולד בו. " ואני לוחשת לו, "זאת לא הייתה אחת ההרצאות שנתת לי בעצמך?"