פרק כשר לפסח מ"מכתוב"

 

 

 

הנוף כל כך מרהיב ורוחש ומנצנץ. כאילו מיליוני דבורים כחולות ותכולות וטורקיזיות נפוצו אל השמיים והמים. סדיני החול הרכים, הלבנים, נמתחים על פני המישורים עד קצה גבול שדה הראיה, ועוד הולכים ומתהדקים ככל שהם מתקרבים אל הים. רוזי עוקפת אותי בנענועי אגן עליזים, ואני פוסעת אחריה. לכיוון הסלעים שבפאתי הכביש.

"בואו, המים נהדרים!" אבא שלי צועק לרוזי ולי בערבית. מסמן לנו להיכנס. אני ממשיכה ללכת כאילו לא שמעתי אותו. 

"עירית! אבא שלך קורא לנו." רוזי נוזפת בי. "אולי תואילי לענות לו?"

"בסדר. שיחכה קצת." אני ממשיכה ללכת. "מה הלחץ? מה הוא רוצה? שניכנס לים עם הבגדים?"

רוזי נועצת בי מבט כל כך חד, שאם הייתי לחם, הייתי מזמן הופכת לפרוסות. "את מוכנה להסביר לי מה הסיפור שלך?" היא שואלת אותי ובלי לחכות לתשובה צועקת אל אבא שלי בקול הכי מתוק ומנומס שהיא מצליחה להפיק, "רגע. ציון. אנחנו רק הולכות להתלבש. כבר באות."

אבא שלי מחזיר לנו, שוב בערבית, "אין בעיה, אני מחכה לכן."

רוזי שולחת לעברי חיוך עילג. חיוך שלא באמת מתכוון להיות חיוך. "מה יש לך את? אה? תגידי תודה שאנחנו פה! מה, היית מעדיפה להיות קבורה בבית כל חופש פסח?"

"רדי ממני." אני מפטירה. "אל תתערבי במה שלא קשור אלייך."

"את טועה. ואל תדברי אלי ככה…" רוזי קובעת. "זה קשור אלי ועוד איך. המצבי רוח שלך לא נעימים לכולנו. ואבא שלך, הוא האחרון שאת צריכה לכעוס עליו. הוא מה זה משתדל. את לא מעריכה כלום!"

אני משתתקת. יש יותר משמץ של אמת בדבריה.

רוזי נועצת בי עוד מבט, וממשיכה ללכת. תחתוני בגד הים בימינה, החזייה בשמאלה. מציירת שמיניות באוויר בחגיגיות צוהלת, כמו דגלנית בתהלוכה. אני הולכת אחריה ומחליטה לנסות להיות יותר נחמדה. זה לא בדיוק הולך לי. אני עדיין כועסת על אבא שלי, שממשיך לדבר בערבית במקומות ציבוריים למרות שביקשתי ממנו כבר אלף פעמים שיפסיק לעשות את זה. מספיק לי הצבע עור שלי. גם ככה כולם בטוחים שאני מג'יסר א זרקא.

אני מציצה לעברו. משתכשך עם רקפת במים.

רוזי הולכת עוד כמה מטרים, ונעצרת. בוחנת בדאגה את הסנדלים החדשים. "שיט'" היא מגדפת את פתותי הזפת הערמומיים שנדחקים אל תוך הסוליות, "רק קנו לי ת'סנדלים האלה." אני מתיישבת על החול. מחכה שרוזי תגרד את הזפת עם חתיכת צדף שבור שמצאה בחול.

אני אוהבת לראות את הים משחק ככה. עושה תעלולים כמו ילד קטן. מגרש את הגלים, ומתחרט. מסלק אותם ומיד מזמין אותם לחזור. מטביע, וכבר ממליט חדשים. אני רואה גם דייג אחד, חרוץ, שלא זז מהמקום. היחידי שנמצא בתוך המים. (באמת לאן נעלמו כל הדייגים היום? בדרך כלל החוף עמוס דייגים. אולי בגלל חול המועד? אולי גם הם בחופש עם המשפחות שלהם?)

אבא שלי ואחותי במרחק שלושה מטרים מקו החוף. הקצף מגיע לאבא שלי עד לברכיים. רקפת על הידיים שלו. צוחקת ושרה עושה רעש כמו גן ילדים שלם. "טוב, מה הסיפור של רקפת היום? אולי שתירגע קצת? עד לפה שומעים אותה." רוזי שואלת וממשיכה לפצוע את הסוליות עם הצדף, שהפך שחור. גם הציפורניים של רוזי מלוכלכות ודביקות מהזפת.

אני עוקבת בעיני אחרי רקפת ואבא שלי, שנראה מאוד מאוד שמח. הוא תמיד שמח לשמוע אותנו שרות. "שירים פותחים את השכל", הוא נוהג לומר בכל הזדמנות.

ושוב הדייג. ידו הימנית שלוחה קדימה. כמו בניסיון לתפוס טרמפים ללב הים. החכה שלו חותכת לי את הנוף באלכסון. כמה שניות, רוזי עוד מקללת את הזפת, ואני רואה שהוא מתייאש. מגלגל את החכה שלו במהירות, ונסוג אחורה. אפילו מבוהל קצת. כאילו ראה איזה כריש באופק. (כמו בסרט המפחיד הזה, "מלתעות", שאבא שלי לא הסכים שאני אלך לראות. אבל לרוזי הירשו. ואחרי שהיא סיפרה לי כבר לא כל כך הצטערתי שלא הלכתי איתה. אני שנאת סרטי אימה. אני לא מבינה למה אנשים הולכים לסרטים כאלה. משלמים כדי להיבהל ולפחד? שיבואו אלי. יש לי טונות פחדים לתת להם. בחינם!)

לפני שאנחנו ממשיכות, אני עוד רואה את אבא שלי מרים את רקפת גבוה גבוה באוויר. מניח אותה על החוף, ודוחף אותה קצת קדימה. שתחזור לאמא שלי. ואנחנו פוסעות לאורך תעלה שמזרימה מים עכורים ממפעלי המפרץ. אני מגלה פיסת סלע מקריח שאנחנו יכולות להתלבש מאחוריו באין רואים. "מצאתי." אני מכריזה.

"מלתחה מושלמת." רוזי מסכימה ומתחילה להתפשט. "מוסתרת אבל לא מסריחה כמו השירותים בים."

צפירה ארוכה מפלחת את האוויר. מסתבר שהמקום הזה הוא לא כזאת מציאה גדולה. בחור צעיר תפס אותנו על חם. אנחנו עוד שומעות אותו צוחק אל הרוח, "יופי של תחת. בנות."

"איזה פישול." אני אומרת ומרימה את תחתוני בבהלה. "לא שמנו לב שרואים אותנו מהכביש."

רוזי לא מוטרדת. ממשיכה להסיר את בגדיה בנחת. מוציאה מתיקה מראה מלבנית זעירה, בוחנת את צדודיתה המתפתחת. אין לי מושג לכבוד מי היא מתגנדרת כל כך, ואחרי עוד כמה צפירות של נהגים חולפים אני מאבדת סבלנות וממרפקת אותה. "יאללה רוזי. אף חתיך לא מחכה לך על החוף ורואים לך את כל הציצי ועוד מעט כבר לילה."

"בסדר. בסדר. אפשר לחשוב… בקושי שלוש."

אנחנו פונות לחזור ושוב שומעות את אבא שלי. קורא לנו בערבית. "יאללה בנות אני מחכה לכן."

 

רקפת יושבת על החול ואוכלת מצה עם שוקולד. אמא שלי, עם בטן של חודש שביעי, בדיוק מפרקת את הסל שכמעט שכחנו באוטובוס, באשמתי. ברגע האחרון רוזי נזכרה בו, ורדפה אחרי האוטובוס, לפני שהמשיך בנסיעה.

"חכו כמה דקות." אמא שלי אומרת, "תאכלו משהו. אי אפשר להיכנס לים על בטן ריקה."

אנחנו מתיישבות ליד רקפת. אמא שלי פורשת את שמיכת הפיקה. כל החול עף לנו ישר לפרצוף. "אוף, אמא, תיזהרי קצת." רקפת תולה באמא שלי מבט נוזף, מחולחל, ומיד ממשיכה לאכול את המצה המרוחה בשוקולד, או מוטב, מצה המרוחה בחול.

"סליחה גבירתי. אני באמת מאוד מתנצלת." אמא שלי עונה, וממשיכה לפרוק את הסל.

"בחייאת ריקי," אבא שלי לא מוותר. שוב צועק אליה מקו המים. "תשלחי כבר ת'ילדות."

"רגע, ציון, אני רק נותנת להן משהו לאכול. סבלנות!" אין סיכוי שאמא שלי תוותר על מנת הקלוריות היומית. שוב היא רוכנת אל הסל ומפשפשת בו. בטנה ההרה מונעת ממנה להשלים את התנועה, ומן הצד נראית לי הבטן כמו כדור תקוע בין ענפי העץ. אחר כך היא דגה מציות ועוד מצות בשוקולד ועוגיות קוקוס ובוטנים ועוגיות עם דוגמאות של שטיח פרסי.

אנחנו נשכבות על השמיכה ומנדבות גופנו לשמש חלמונית רכה שמטפטפת עלינו חמימות מענגת. רוח מלוחה מסתובבת בינינו ונדחקת אל תוך התלתלים. רוזי נועצת בהם ציפורניה, מעסה את הקרקפת ואומרת, "כמו ביסלי גריל השיער שלי."

"מאיפה באה הרוח הזאת פתאום?" אימי מתלוננת בעודה נאבקת עם כמה שקיות ריקות המאיימות לברוח.

"אמא, יש איזה פרי?" אני שואלת.

אמי מושיטה לי קופסא עם פירות יבשים.

"לא נכנס לזה חול? יש בתמרים חול." אני קובעת בנימת טרוניה ומחזירה לה את הקופסא. היא נוטלת אותה ומרחרחת בה. כאילו אפשר להריח חול.

רוזי מתרוממת לישיבה. חוטי הביקיני האדום משתלשלים לה מן העורף. אני סופרת את קפלי השומן שצצו אצלה לאחרונה באיזור המותניים. 

"תראי." רוזי צוחקת. "הגלים נראים כמו רולדות שמרים עם הרבה סוכר מלמעלה."

"זה לא כשר לפסח!" אני מגחכת והודפת את גבה של רוזי ברגלי. "וכדאי שתפסיקי לחשוב כל הזמן על אוכל. עוד מעט יתפוצץ עלייך הבגד ים. וזוזי קצת. את מסתירה לי את כל השמש. "

"כן. נהיה ממש קר." רוזי אומרת וקמה בבהלה. מעיפה עלי עוד ערימת חול. אני קמה, כדי לנער את עצמי, ורואה את העיניים השחורות שלה קופצות החוצה, כמו כדורים של מטקות. "ואיפה אבא שלך? אני לא רואה את אבא שלך!"

"אמא, את רואה את אבא?" אני צועקת לאמא שלי, למרות שהיא עומדת ממש לידי. והלב שלי מתחיל לדפוק חזק. גם כמו במשחק מטקות. אבל במרווחים צפופים הרבה יותר. שלושתנו מתחילות לסרוק את קו הים. במקום שראינו אותו לפני כמה דקות. אלא שהים ריק. אין איש בתוך המים. רק גלים גבוהים מאד. הררי קצף לבנים. כאילו שפכו לים כמה מכולות של אבקת כביסה.

אמא שלי מתחילה לצרוח, "תחפשו את אבא. תחפשו את אבא…." ומתחילה לרוץ לכיוון סוכת המציל. השקיות הריקות שאחזה עפות אחריה כמו להקת יונים. "בעלי. בעלי. איפה בעלי?" אני שומעת אותה צורחת אל הים. כאילו הוא יכול לענות לה. "איפה בעלי?"

….

את "מכתוב" ניתן לרכוש בכל חנויות הספרים וברשת סטימצקי, ובאתר סטימצקי ברשת. (יצא לי היפוך מילים…)

חג שמח וטוב ומטוייל ומנופש…