שחרחורת סופרת ומשוררת
http://82.80.254.140/ActiveMagazine/getBook.asp?
Path=TOM/2011/02/23&BookCollection=TOM_TA&ReaderStyle=Time_Heb&Language=Hebrew&Hebrew=1&browserWindowWidth=1270&browserWindowHeight=974
מי שלא מצליח יכול לנסות גם את הלינק הזה:
http://www.ifat.com/PersonalMail/images/Clips/ORG_10945007.pdf
איריס יקרה
קודם כל מברוק
איני מצליחה לקרוא את המאמר סדרי לינק נגיש
איריס יקרה הצלחתי תפסתי את פטנט הדפדוף
מאמר מחמיא על הספר
לא מסכימה עם אמירתו של שמואלוף על כך שאת הפער בין האשכנזי לספרדי לא ניתן לגאול והערביות לא מציעה פתרון,
לא על הכל צריך להסתכל מתוך הפריזמה הצרה והסקטוריאלית הזאת שהרי כולנו בני אדם והגאולה תבוא מתוך עצמנו כבני אדם, כשנלמד להתבר זה לנשמתו של זה בלי הגוונים העדתיים הרי אין סוף לשוני בינינו: נשים מול גברים צעירים מול זקנים עניים מול עשירים צריך למצוא את המאחד
כולנו בני אדם המדשדשים את קיומם בתוך מסכת חיים קשה ומפרכת
אל ספרך יקירה אני מתחברת דווקא מהצד האנושי כללי רואה בו את מערכות היחסים בין בת לאב ,בין גבר לאשה ,תאורי ילדות סיפור של געגועים והשתוקקות
כל זה תפס אותי נטו בלי עניני העדות
צ"ל: להתחבר – תיקון מלמעלה
חנתי, יקירה. כתב פעם איזה מבקר,(אולי אריק גלסנר, לא בטוחה) שאין מבקר שלא מוטה מעובדת היותו בן אדם. בעל השקפות, אמונות, תפיסות וכיו"ב. אפילו המין של המבקר, זה בוודאי עניין לדון בו, אפילו לאור התגובות והביקורות שקיבלתי אני… מכל מקום מתי שמואלוף בוודאי קרא את ספרי מתוך הפריזמה הפוליטית ומגדרית שלו, הוא אפילו ציין את זה… אז אין בליבי שום תמיהה או השגה. זאת הקריאה שלו, ואני מכבדת אותה. אני חושבת שאני עצמי נמצאת איפשהו בינו לבינך בהשקפה על הקונפליקט העדתי הקיים, ואי אפשר להתכחש לו לדעתי, בשום אופן.
מכל מקום עוד תודות על הברכות והעניין שאת מגלה, והחיזוקים. אין לי מילים. תודה יקרה יקרה, ושבוע טוב.
ניסיון, ניסיון. שני ניסיונות קודמים צללו לתהומות הסייבר.
תגובה זמנית: ברכות איריסקה. המשך יבוא (מקווה שמחר).
איריסקה, סיימתי את ספרך המרתק ואת אכן ראויה לתשבחות. הספר כתוב יפה מאוד. אהבתי בין היתר את ההומור השזור בו לכל אורכו – גם בצד העצב.
העניין העדתי לא עבר עליי בקלות – אם זה "בסדר" להגיד את זה מן הצד שבו אני מצויה על המפה העדתית (האמת? איך בוחנים את זה? גנים? בחירות בחיים – של חברים, בני זוג וכד'?). על זה ושאר השגות אשמח כל כך לשוחח איתך.
איריסקה, את סופרת נהדרת ועוד נכונו לך עלילות. וזה מה שחשוב, זה מה שמכתוב.
שבת שלום יקירתי וחיבוק גדול.
תודה תודה תלמתי הטובה, הזורחת. שמחה מאד מאד בקריאתך השלמה, על השגותיה. אשמח ועוד איך לשוחח איתך, שנפתח יומנים?
נשיקות הרבה ושבוע הכי טוב.
הביקורת מעניינת אם כי באמת מוטת גבריות כמו שמתי מציין בכנות. לא הייתי מוותרת בכלל על שום חלק לקראת הסוף והסוף קסום
לאיריס,
קראתי לבסוף את הביקורת של מתי שמואלוף, לא לפני שרציתי לדעת על מי מדובר, ולכן קראתי גם על מתי שמואלף.
איני רואה את הביקורת שלו בעיניים כל כך חיוביות כמו שאת מציגה אותן. ולא רק בגלל המוטה גבריות. מתי אומר שהיה מקצץ מלכתחילה חלק מן הספר.
חבל שהוא מזהה מזרחי-ערבי באותו הבל נשימה, כי אזי באמת שאי-אפשר לפתור את הקונפליקט.
איני סבורה גם שאישה דרכה היא המסע הפנימי של עצמה. ולכתוב את תוכן הספר כל אחד יכול.
עולמה המזרחי של עירית הוא סבוך – אין היא מזדהה עימו, היא מעירה לאביה על זיקתו אל התרבות הערבית בטענה שכעת המשפחה נמצאת בישראל.
הזיקה לאחסן נעשית דרך השפה ודרך התרבות.
הקשר הערבי-ישראלי הוא הבעייתי בין השניים. אחסן מציע לעירית נישואין. רוזי נוזפת בה על שהיא מתעסקת עם ערבי.
אין משוואה של מזרחי/ערבי. אין דבר כזה בספר. נהפוך הוא יש גינוי בין התחברות בין ישראלי לבין ערבי, עליו אולי מחבר הזמן הצהוב. באנושיות של הדמויות.
אלא, שהקשר נדון לכישלון. לא רק עירית משקרת לבעלה, גם אחסן משקר לעירית, ובפועל יש לו שני ילדים אותם הוא מתקשה לעזוב.
קשיים רבים נערמים סביב איחוד של הדמויות, אשר מלכתחילה הוא תלוי תרבות-שפה, מה עוד שעירית שבספר לעולם לא תעזוב את הבחירה באשכנזי האחר עבורה.
נשאלת השאלה, האם אחסן חייב היה למות? זוהי בהחלט שאלה פוליטית. באותה המידה אריק היה יכול להיקלע לפיגוע שהידי ולא לצאת ממנו בחיים.
הסוף הוא מאוד קשה. שתי הדמויות שלהן נותרות בבחירתן. עירית ואריק. עירית מוחה נגד המזרחיות שלה בבחירה באריק. אריק לא יפרק את הבית בשל הזכר שלו כילד להורים גרושים.
השאלה היא מה יהיה על נישואין כאלה? האם פיוס הוא בכלל אפשרי?
הספר שלך עירית אינו מציע תשובות.
קראתי כבר ביקורות טובות יותר מזו של מתי שמואלוף. כאשר עוסקים בהדרה ובמגדריות – הרי שכתיבת ספר על ידי אישה הוא בהחלט מסע החוצה – במקביל למסע הפנימי.
טוב, אבל מה אני יודעת, אני הרי לא חכמה כמו מתי שמואלוף.
חוה
אגב, אני בכוונה נמנעתי מלגעת בשאלות האלה.
חווה יקירה.
יש ויש משוואה כזאת. על פיה נכתב הספר. אבל אין לי שום כוונה לקבע מי מהקוראים בתודעתי המסוכסכת. כל אחד יקרא את הסיפור כראות עיניו וליבו. יש לזה כוח רב בעיני. הקריאה שלך, על כל פנים, הייתה מרתקת בעיני, גם השאלות שהעלית בתגובה.
איני מכירה את מתי שמואלוף באופן אישי, לצערי, אך ממעקב אחר פועלו אני חושבת שהוא איש יקר, אקטיביסט מצפוני שמעטים כמוהו, אם בכלל, נותרו במקומותינו, ואני אומרת את זה, הגם שדיעותינו בהחלט לא הולכות יד ביד. ועדיין, אני לא "הצגתי" או ערכתי שום השוואות או ביקורות לביקורות שקיבלתי, גם לא ערכתי השוואות חוכמה בין מבקרי, בין אם הסכמתי או שבעתי נחת מהביקורות שלהם. אנא אל תכניסי מילים לפי.
לאיריס,
לתשומת לבך, המשוואה היא תלויית תרבות, שפה, מנהגים – בין האב לבין אחסן – אבל לא כאופציה להתחברות/או לנישואין.
לפי מה שקראתי, מתי שמואלוף, הוא אכן אקטיביסט, אין לי מושג אם הוא איש יקר או לא, אני יכולה לדעת רק ממה שקראתי עליו.
איני מכניסה מילים לפיך, אני אומרת את דעתי, ואת תובנותיי – מחוץ לספר ופנימה לא!
אגב, יש גם חשיבות לעובדה שאת ומתי שמואלוף נולדתם בחיפה, שכן כאן הבעיה יותר מורגשת. באיזורים של גוש דן, היא פחות. החיכוך הערבי-ישראלי בחיפה ובכלל בהרבה איזורים בצפון הוא גדול יותר.
ולהתרשמותי מן הביקורת של מתי שמואלוף, אני נותנת את הציון בסדר – לא מעבר לכך. ומה בכך, העיקר שנכתבת ביקורת.
חוה
ברור שהמשוואה הזאת היא תלויית תרבות, חווה יקרה. אבל זה בוודאי לא מוכיח שלא קיימת משוואה כזאת. ומי קבע שהמשוואה יכולה להתקיים רק בקשרי נישואין?
יכול להיות שמתי שמואלוף ציפה או רצה סוף אחר, ובכל מקרה, כל סוף אחר הוא אפשרות סבירה שלא הייתה גורעת מהריאליזם של הספר, כך לעניות דעתי. השאלה היא רק איך הוא היה נכתב.
לאיריס,
בסיכומו של דבר קראתי גם את המאמר של אריק גלסנר, וגם את המאמר של מתי שמואלוף. המאמר שחשבת שישלול את הספר – ומה בכך?
אומרים מכל מלמדי השכלתי. על התנועות בין עירית הילדית לבין עירית המבוגרת ועל השימוש בשפה כבר העירו, ולכן לא אתעכב על הנקודה הזאת. אני אישית לא התעכבתי על כך.
אגב, אריק גלסנר כותב שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי ונדמה לי שזאת טעות.
אני מבינה היטב את שני המעגלים שניסית לשרטט בספר הזה. המעגל המזרחי/האשכנזי וזה הישראלי/ערבי/פלשתינאי/ מזרחי.
לדעתי, המעגל הראשון צולח היטב, חבל שלא היה איזכור לעלייתו של בגין לשלטון מה שהקל על המגזר המזרחי.בביקורת – הכוונה.
לגבי המשוואה המדברת על הישראלי/הערבי, נראה לי, כי מעבר לאיזכור של הזמן הצהוב כדאי היה לעשות עבודת תחקיר קצת יותר רצינית בענין. המשוואה הזאת מאוד טעונה. נכון, מצד אחד יש את בעיית הפליטים והכיבוש הישראלי – אבל מאידך יש גם את בעיית הפיגועים, אשר נמשכת לאורך עשרות שנים.
גוש קטיף, למשל, שפונה על-ידי שרון, היה ארוע מאוד טראומטי בתולדות המדינה והוא התרחש לא מכבר. מה שנתן את ההכשר להתפתחות של פתחלנד – נפילות גראדים, והרבה נפגעים דווקא אצלנו.
חלק מן החיים הערביים מתנהלים בצורה נחשלת, זהו עניין לרשות הפלשתינאית, ולמדינות ערב שעכשיו מפגינות בעצמן. לא אנחנו אחראים לנושא הזה, לא לצורה שבה נבנים הבתים בתחומי מדינות ערב. (הזמן הצהוב)
מעניין אותי מה את מעדיפה, נפגעים על ימין או על שמאל אצלנו, או שהידים אצל מדינות ערב. כמובן שהרצון הוא לשלום. וכל דם שנשפך הוא מיותר – זוהי משאלת לב של כולנו.
תראי מעלי יש את רחוב מסדה, שמאוכלס בהרבה חברה ערבים. הם כיפים, הם יודעים לחיות, אבל כאשר אני יושבת עם מישהו מאום אל פחם והוא אומר לי אנחנו רוצים שכל היהודים יעזבו את הארץ. או אפילו בשבת האחרונה – אני אשמח אם תטבעי בים – יהיו כאן פחות יהודים.
הבחירה באחסן שהוא גנן לעומת האדריכל שהוא הבעל, מראה על מקצועות נחותים בהם עוסקים הערבים שגרים בארץ – משוואה אגב, שמזכירה את מאהבה של לידי צ'טרלי. על בעלת האחוזה שמתאהבת בגנן.
תגידי, נכון, זה מה שהשארנו להם – אבל מסתבר שלאינס אשתו של אחסן דווקא יש משרה בכירה.
את כמובן תכעסי עלי, אני הייתי משאירה את אחסאן קרוב לנוף, ומעגנת אותו בעיסוק בעצים, ובכוונה כתבתי שהזיקה נובעת מן הגעגועים לאב ותו לא.
כדי להכניס את הבעיה הפלשתינאית כדאי היה לעשות עבודת תחקיר רצינית יותר. אם תרצי לכתוב על זה – כדאי יהיה לקרוא חומר מחקרי.
באם הבגידה באחסן היתה נעשיית בשל האינוס לא היה צורך בנישואין בין אריק לבין עירית ביניהם מלכתחילה. מה שמצריך מצידך אמירות ברורות והשקפות עולם נחרצות.
זו הסיבה אגב, שלא כתבתי ביקורת אלא הרהורים בסוף הספר.
את כמובן תכעסי, אבל את רשאית למחוק את תגובתי זאת.
חוה
חוה יקירה, יש לי בדיוק דקה לענות לך, עד השיעור הבא שלי… אז ממש בקצרה. אמרתי אין ספור פעמים, אבל את מתעקשת להחזיק בדיעה הזאת. אני לא כועסת, מקבלת כל ביקורת, אם היא לא מנאצת או פוגעת בחברים אחרים, בברכה, גם את זו שלך, וגם את זו של המבקרים בעיתונות הכתיבה ובאינטרנט. את אריק גלסנר אני מאד מעריכה, כתבתי לו באופן אישי מהן השגותיי לגבי הביקורת שלו, (הוא נתגלה כאיש נעים מאד ולבבי!)אני לא מעלה את הביקורת שלו כי בסיכומו של דבר היא שלילית לעניות דעתי, ואף פעם לא החזקתי מעצמי צדיקה מהאפיפיור.
קיצורו של עניין (חלפה דקה:) כל אחד רשאי לקרוא את הספר איך שהוא רוצה, איש לא יקבל ממני "אישור" אם הקריאה/ פרשנות שלו נכונה אם לאו. ממש לא. את מבורכת בקריאה העמוקה שלך את הטקסט, וזכותך לחשוב מה שאת רוצה…
טוב. טסה…
יכול להיות, מירינק'ה כסופת השיער, ויכול להיות שלא. כנראה שאף פעם לא נוכל לדעת בוודאות. מכל מקום, גם אני לא הייתי מקצצת את הפרקים בסוף. אני אוהבת אותם והם לדעתי הכרחיים לסגירת הסיפור.
שבוע טוב, יקירתי. ופזרי את שערך! מעריצה אותך על הנשיות הכסופה. יקח לי שנות דור להסכין אליה אצלי:)