מכתוב ואני – חוה בר זמירי

מכתוב ואני – על "מכתוב" של איריס כהן אליה

לא מכבר סיימתי לקרוא את הספר "מכתוב", סגרתי את הספר ומחשבותי נדדו, הפליגו רחוק. ימים תמימים הייתי מרותקת אל הספר הזה, נשאתי אותו עימי לכל מקום. הארנק שלי קטן, ולכן החזקתי את הספר ביד. בנסיעות ברכבת לתל-אביב ובחזרה, כאשר הסתובבתי בחיפה, ובבית הוא היה מונח תדיר על השולחן.

 

ואז סיימתי לקרוא אותו. 
כאשר התאהבה עירית ברנע באחסן זה נראה לי בסדר. זה היה בעיני נכון ללכת אחרי הלב, מה עוד, שאחסן לא באמת היה רק אחסן – הדמות, אלא הוא הווה מטונימיה לדמות האב של עירית. הפגישה ביניהם היוותה עבורי גם פגישה מחודשת עם האב, סוג של בקשת מחילה והעתרה של אהבה על האב שטבע במערבולת שבים.

 

עירית ברנע בגרה, היא שומעת מאחסן את אותם הסיפורים שהיה אביה מספר לה, אבל הפעם בערבית תיקנית ומשובחה. יחד עם אחסן היא מפליגה אל מחוזות אהבותיה האמיתיות – השירה, הספורת – הספרות. הם משלימים זה את זה באופן הטבעי ביותר כאדם אל אדם. מחיצות לאומיות נופלות, הבדלים אתניים מתבטלים ועירית חוזרת אל שורשיה במובנים מרובים ומכופלים. ליד אחסן זה בסדר להיות כושית, ליד אחסן זה בסדר לדבר בערבית – זה אפילו מרגיש נפלא. התאנה שכמו צומחת מנפשה ומגופה של עירית כסוג של מרד במוסכמות, כבריחה שלה אל עץ הדעת, אל עץ הפרי, אל עץ הזהות העצמית, האישית הפנימית שלה כנגד כל מה שיגידו.

לידתו של אחסן בקשירה של סרט אדום על עץ תאנה ענק במחוזות סוריה. קיומה של עירית היא צמיחתה של התאנה אל מול חלונה – היא יצר החיים שבה, והיא מסמנת לידה והתחדשות כל פעם מחדש, חוזרת פעם אחר פעם, בדיוק כמו שעירית הולכת ומשתנה במהלך הסיפור – למן אותה הילדה בבית הכנסת שאימה מהסה אותה להתנהג כמו כולם, אבל היא , עירית, שואלת, האם יתכן שאלוהים נמצא באותו חלל בית כנסת מחניק? – שאלה פרטית. 
עירית מתחתנת עם אשכנזי למגינת ליבה של רוזי חברתה המרוקאית, הטובה ביותר למן היותה בת שש. בבית החדש המשותף שלהן היא שותלת את עץ התאנה, כאשר היא עדין רכה ורגישה בחצר. עץ התאנה גדל ומשגשג תוך כדי נישואיה לאריק ולידתם של שני ילדיהם. ולאחר מכן גם זו של יאני.

 

התאנה מתפרצת מגופה, כמתוך סיוט. זהו הפרק הפותח את הספר ואליו מתנקזים כל הפרקים האחרים – הוא האוחז ומהדק אותם אליו, ואל אותו הפרק שב הסיפור, ומתפתח פעם אחר פעם. הוא המבנה של הספר והוא המאחד אליו את כל קצוותיו המשולחים והמשולכים.

 

סיימתי את הספר, והרגשתי רע. לא בגלל המוסכמות, אלא דווקא בגלל הרגשות. פתאום, הסבל של אריק תפס את כל חלל הספר הוא עטף את ספור המעשה כולו. לקראת סיום הספר דמותו של אריק לובשת עור וגידים, ודווקא הסיוט שלו הוא אשר הופך למרכזי. הוא גורר אחריו גם את ילדיהם, שלו ושל עירית עצמה, ואולם בסיכומו של ספר, אשר כתוב בגוף ראשון – בקולה של עירית ברנע – הופך אריק מאותו ההיבט , מאותה הפרספקטיבה להיות עתה הדמות הראשית של הסיפור.

 

לא שאלה של קשרים בין לאומים היא שטרדה אותי לקראת סיומו של הספר, גם לא שאלת הבגידה, אלא נוכחותם של הדמויות בצורה כה חודרת בחיי ושהכניסה שאלות כה טורדות ומציקות גם אל תודעתי שלי אני. גם אחרי שהספר הסתיים והנחתי אותו בצד. כל השאלות שהוכלו בו נשארו חלק ממני, שלי עצמי. ניתקתי מחוויה של קריאה והפכתי את כל הסיפור כולו לחלק מהווייתי שלי.

 

כאשר הייתי בכתה ד', העבירו אותי הורי בית-ספר. גרתי אז ברמת-גן, והורי בקשו עבורי את בית הספר הטוב ביותר. המעבר לבית ספר חדש היה קשה. הדרישות הלימודיות בו היו באמת גבוהות יותר. ואני, אשכנזיה, מבית נובו-רישי בהחלט חוויתי קשיי הסתגלות וקבלה – במיוחד אל חברת הילדים. באותה השנה בדיוק הגיעה ילדה נוספת לאותה הכתה. עורה שחום, שערותיה מקורזלות, מהודקות בסיכה דמויית דג. בעיני היא היתה די מכוערת. משונה כזאת. לא שאני ידעתי בדיוק איך אני נראית מלבד העובדה שעורי היה בהיר ושערי היה בהיר, ובים תמיד חטפתי כוויות אדומות שהיו נזקקים ימים רבים של מריחת יוגורט להרגיע את הכוויות.

 

למירב תדהמתי, זהבה – זה היה שמה – של אותה הבת החדשה, התאקלמה במהירות בתוך חברת התלמידים. רבות הבנות שרצו להיות חברותיה והיא בלתה שעות במחיצתה של מי שהיתה אז מלכת הכיתה. כאשר אותי נידו את זהבה קבלו בזרועות פתוחות. כל אלו עוד לפני מלחמת ששת הימים, בתקופה בה היו עורכים עדיין סקר לבני עדות המזרח בסוף כתה ח, עוד לפני היות חטיבות הביניים..

 

לימים לא רבים בקרתי בביתה של זהבה. היינו ממש שכנות. ביתה היכה אותי בתדהמה. הוא היה דל, מועט ברהיטים, עלוב למראה וקטן. בביתי שלי היה מכל טוב. אמי כלל לא עבדה, והורי יצאו לבלות מידי יום ביומו. אמא של זהבה עבדה בשתי משרות. מהר מאוד החלה גם זהבה לעבוד כביביסיטר על-מנת להביא מעט כסף הביתה.

 

כן, זהבה היתה ממוצא עירקי, הורי נולדו בפולין – ההבדל בינינו היה מפליג. זהבה בגיל צעיר קראה עיתונים, ואני לא הבנתי בפוליטיקה מאומה. ובכל אופן היחסים בינינו היו הפוכים. זהבה קבלה הרבה אהבה בבית, אני הייתי בעיקר לבד כאשר אבי היה יוצא לעבודה ואימי לקניות של בגדים, לספריות ולקוסמטיקאיות. אני רבצתי על הדשא מתחת לבית והייתי עולה בפחד, מאוחר יותר גם לבית-ספר התיכון. לקראת הבגרויות עברנו דירה לוילה מפוארת. בכל לילה הייתי צועדת עתה מרחק הליכה שלם לביתה של זהבה. אליה התכנסנו כולם, למדנו לבגרויות, כן, גם בספרות, במשך כל הלילה, ובבוקר מיד היינו הולכים לבחינה. למה לא באו אלי ללמוד, למה כולם התכנסו אצל זהבה. היתה שם אווירה חמה, והרבה אהבה, זהבה היא מאוד אינטיליגנטית, והלימוד בביתה היה פורה.

במהלך שנים עברנו זהבה ואני הרבה תהפוכות. בביתה של זהבה עדיין עושים כולם ביחד קידוש  לקראת שבת, ואני את רוב החגים עוברת לבד. זהבה מעולם לא ידעה מה פירוש המצב להיות לבד, ואצלי הלבד הוא מצב חיים קיומי.

 

היתה אצלי בבית אפליה עדתית מאוד חמורה, בעיקר מצד אבי. הוא לא הרשה לי לצאת או להתרועע עם בני עדות המזרח. כאשר חזרתי פעם מפגישה והייתי בת 17 קרע שמלה מאוד יקרה שהוא בעצמו קנה לי בצעקות נוראיות שלא אעז לצאת עם בני עדות המזרח.

 

כאשר אני חושבת על עירית ברנע ועל רוזי – אני חושבת עלי ועל זהבה – בהיפוך המוחלט. עד היום זהבה היא החברה הטובה שלי. אנחנו נפגשות ומדברות ומדברות ומדברות.

בעיתות צרה היחידה שעזרה לי היתה תמיד זהבה, והפוך.

אלא, שאני תמיד הייתי מורדת, מוסכמות חברתיות לא היו עניין בשבילי, אני חוויתי את עורי הלבן, את היותי אשכנזיה כצריבה כואבת ללא הפוגה, כקור רגשי, לעיתים כניכור חברתי – אני הייתי באותו ארמון שבו עשו כולם רושם על כולם.

 

ההפוגה שלי בחיים היתה החברה הקרובה ביותר שלי – זהבה – אחותי בנפש ובלב.

רציתי לסיים בלהגיד לעירית ברנע, מה זה להיות אשכנזיה. ושוב לחבור אל אריק כמעגל סגור שחווה גירושים קשים מהוריו – בדיוק כפי שחוויתי אני.

 

 

הקטע כולו מוקדש לאיריס אליה כהן על זכרונות כל כך רבים ואישיים שספרה הצליח להעלות בי, על שאלות נוקבות ששאלתי את עצמי, דרכן עברתי, כאשר אני קוראת  – ואיני מאמינה שזה קורה – החוויה החד-פעמית הזאת.

 

תודה לך איריס על שכל כך הרבה עוררת בי.

ומוקדש גם לזהבה ביצ'צ'י – חברתי ואחותי בנפש.

 

ד"ר חוה בר-זמירי