מנחם בגין, "מכתוב" ולינק מאלף ל"נאום הצ'חצ'חים"

 

בפתח יום השנה התשעה עשר למותו של מנחם בגין ז"ל, אחד מגדולי המנהיגים שקמו למדינת ישראל, כך לטעמי על כל פנים, אני מביאה את הפרק הבא מ"מכתוב":

*******

לקראת העצרת הגדולה בכיכר מלכי ישראל, הכנו, רוזי ואני, כרזה גדולה מבד. תפרנו כמה סדינים שמצאנו בארון של אמא שלי, והברשנו עליהם בגואש את הכיתוב, "בגין מלך ישראל, פרס לך לעזאזל!"

אנחנו פורשות את הכרזה על המדרכה שליד הבית של רוזי, לייבוש. בזמן ההמתנה ששלוליות הצבע הטרי תתאדינה, אני מחליטה לאתגר את רוזי בשאלה שמאד מטרידה אותי לאחרונה. "תגידי, רוזי," אני שואלת מהוססת מעט, " את יודעת אם בגין אשכנזי, או שהוא מרוקאי?"

רוזי מתעלמת.

"תגידי, רוזי, בגין מרוקאי?"

רוזי שוב עושה את עצמה לא שומעת. 

"אני לא בטוחה שבגין מרוקאי." אני מנסה לקבוע עובדות בשטח. על זה כבר רוזי לא מוכנה לשתוק, "שטויות!" היא מגיבה בביטול, "אני לא יודעת אם הוא מרוקאי, אבל מה שבטוח זה שהוא לא אשכנזי. מה פתאום אשכנזי? מאיפה הבאת את השטות הזאת?" הפעם תורי לשתוק. אין לי שום סימוכין להרהור הזה. או מוטב, לערעור הזה.

"מה את שותקת?" רוזי מרימה את הקול, קוטעת את חוט הרהורי הנוגים, "את חושבת שאני משקרת אותך?"  

"אני חושבת שאת פוחדת להודות בזה." אני מעזה להסגיר את מחשבותיי, למרות שעדיף להימנע מעקיפת סמכויות. בפרט כשבעלת הסמכות זו רוזי.

"אני לא." רוזי מבינה שהכניסה את עצמה למלכודת, ומתחילה להתפתל. ומיד, כהרגלה בקודש, מפתחת תיאוריות חדשות במהירות הבזק. "תחשבי בהיגיון!" היא אומרת לי בטון המנצח הזה שלה, "בגין דומה שתי טיפות מים לסבא שלך, נכון? דומה או לא דומה ?"

"דומה. מה זה קשור?"

"וסבא שלך אשכנזי?" רוזי ממשיכה לתבוע את ההיגיון הפרוץ שלי.

"השתגעת?"  אני נבהלת.

"אז זהו." רוזי חותמת בנימת ניצחון, "תסיקי לבד את המסקנה המתבקשת."

"איזה מסקנה בראש שלך?"

"זה פשוט." רוזי זוקרת את אצבעה כאילו עומדת לשאת עוד אחד מעשרות הנאומים של בגין, "אם בגין דומה קופי לסבא שלך, סבא דוד, כן?" אני מהנהנת ורוזי ממשיכה, "אם סבא דוד שלך, ובגין, מנחם בגין," היא שבה מדגישה ביראה, "כל כך דומים.. אז אפשר להניח שהם באו מאותו מקום."

"אז מה, את באה להגיד לי שבגין בעצם תימני?" אני פורצת בצחוק.

"כן… אולי. לא… בעצם לא יודעת." רוזי מגמגמת אבל מיד שוטפת את המשפטים החוצה, "מה שבטוח זה שבגין לא אשכנזי. אם בגין אשכנזי, אז גם סבא שלך יקה פוץ!"

רוזי היא רטורקנית בחסד. אם היא תרצה, היא גם תצליח לשכנע אותך שהאדם מוצאו מהזברה. בכל זאת אני מטילה ספק קל בדבריה, "… אבל… המשפחה של בגין מתה בשואה… לא?"

"זה עדיין לא אומר כלום. לא רק באירופה הייתה שואה. גם בעיראק הייתה שואה. בחיי. תשאלי את ניסים מהכיתה שלך. גם סבא שלו היה בשואה. ואת יודעת שהוא מעיראק." 

"אז עכשיו את באה להגיד לי שבגין עיראקי?!?" אני צוחקת כל כך, כואבת לי הבטן.

"כן. בעצם לא יודעת. אבל מה שבטוח זה שבגין לא יכול להיות בשום אופן אשכנזי." עיניה של רוזי תרות אחר מקום מפלט קרוב. משזה לא נראה בסביבה היא פולטת, "תעזבי אותך משטויות. בחיי. הנה. השלט כבר התייבש. צ'יק צ'ק צ'וקי, נכון?"

 

*******

אני עומדת בתוך המון באי העצרת. לופתת את אחד ממוטות העץ הנושאים את השלט, יציר מעשה ידנו להתפאר. מרגישה כמו במעמד הר סיני. עוד רגע באמת אשמע דברי אלוהים חיים. רוזי עומדת במרחק אנשים ספורים ממני, נושאת את "החצי השני" שלו. שתינו משוכנעות שזה השלט הכי מדהים, הכי בולט, הכי מרשים שנישא אי פעם בהפגנות בישראל. כל הדרך מחיפה לתל אביב, תכננו איך נתפצל, ואיך נרים אותו, יחד, בעת ובעונה אחת לתפארת כיכר מלכי ישראל. יש לנו אפילו פנטזיה שבגין בעצמו יגיד משהו על השלט הזה, מעל הדוכן. הרי הכנו אותו לכבודו.

אבל תוכניות לחוד. ומעשים לחוד. השלט כבד שאפשר למות. כל פעם כשאני מנסה להרים אותו, המוט כמעט נופל על הראש של זה שעומד לפני. ושוב, אני מנסה להניף אותו, והוא רוקד באוויר כמו משוגע. הרוח מגלגלת ומצנרת את הבד, רוזי לא מתרשמת ממאמציי הכבירים לייצב את מפלצת הבד שמשתוללת מעל ראשי. כל הזמן צועקת לי, "יותר גבוה. יותר גבוה." באיזשהו שלב אני לא מצליחה לשמוע אותה, אבל רואה את הבוהן שלה תובעת ממני לא לוותר.ושוב, אני מנסה להניף את המוט באוויר. הכי גבוה שאני יכולה. המרפקים שלי ננעלים, אבל המוט מתנדנד ונוטה על צידו. "שיט'". אני מסננת קללה חרישית. הגב שלי מתקשת לאחור בניסיון למצוא איזון, ומיד נופל קדימה. אני עוד עלולה לרוצץ את הגולגולת לבחור הנחמד שעומד לפני.

"תיזהרי, דפוקה!" הוא מסתובב אלי וצועק.

טוב, הוא כנראה פחות נחמד ממה שחשבתי.   

רעש ומהומת אלוהים בכיכר. תרתי משמע. עוד כמה דקות בגין צריך להיכנס. קבוצה של גברתנים בחליפות שלושה חלקים נכנסים בזה אחר זה אל הבימה. מדברים אל תוך מכשירי קשר. מניפים ומרימים ידיים כמו במשחק כדורגל. אני מנסה לצוד את הפודיום, עליו אמור להנשא הנאום, ובקושי מצליחה לראות משהו… מהנקודה הזאת אני לא אראה כלום! הבחור שלפני, (הלא נחמד) הוא יצור כלאיים של קינג קונג וגוליית. שעיר מאד שמן מאד וגבוה מאד. לא בהכרח בסדר הזה.

אני, בכל מקרה, כמו אוהדת שרופה, לא מפסיקה לצרוח ולקפוץ. למרות ועל אף השלט. וכמו בסרטים האמריקאים, כל הקהל המשולהב מריע, איתי, בהתלהבות אקסטטית. אני אוספת אל ריאותיי עוד בוחטה של אוויר, מרגישה שעוד רגע הסרעפת שלי מתפוצצת מהתרגשות. ואני צורחת בגרון ניחר, "ב-גין. מלך ישראל. חי. חי. וק- י – אם."

הכיכר מלאה בדגלי ישראל. אם איזה תייר ינחת עכשיו בכיכר, הוא יחשוב שזה יום העצמאות… או שישראל זכתה בפעם השלישית ברציפות באירוויזיון. הרוח מערסל גם את שלטי התעמולה האחרים. נדנדות ענק בלונה פארק דחוס.

הרעש מתעצם. אני הולכת ומתחרשת. כאילו תזמורת כלי נשיפה מכוונת כלים בתוך המוח שלי. בליל של צפירות ושריקות וחיצרוצים.

עד שמגיע המולך.

כמה צנום וקטן האיש הגדול הזה, אני חושבת, ומיד מתחילה לדמוע. קריאות ההערצה עולות על גדותיהן. גם הגברת הזקנה לשמאלי, – רק אלוהים יודע איך היא מצליחה לעמוד על הרגליים.. מטה ליפול כל שנייה- מוחה דמעות סוררות שמחליקות על לחייה המקומטות. היא מציצה אלי. אומרת לי משהו שאין סיכוי שבעולם שאשמע, אבל אני מהנהנת לה במרץ. העיניים שלי כבר מוצפות לגמרי.

לפני שהוא מתחיל לשאת את הנאום המרכזי, עומד בגין מול הקהל. פורש ידיו במתינות. מהסה או מברך. "באבא בגין," אני שומעת את רוזי צועקת לי בתוך האוזן. אני מבינה שהיא נטשה את השלט וממהרת לעשות כמותה. שתינו מנסות לפלס לנו דרך לקדמת הבמה.

"ג'ונגל." אני צועקת לתוך התלתלים האולימפיים של רוזי. קופצים לכל הכיוונים באופן מזהיר. 

רוזי מחזירה לי שאגה, "מה? אני לא שומעת כלום."

אני, בשרידי הקול האחרונים שלי צועקת, "זה כמו ג'ונגל פה."

שוב רוזי לא שומעת. אני מפטירה, "עזבי. לא משנה." ואלמלא תנועת היד הנלווית גם על המשפט הזה הייתי צריכה לחזור כמה פעמים.

אנחנו משתחלות בתוך ובין המון מיוזע. סירחון אימים וצפיפות שלא ברא השטן. (בעצם, השטן כן ברא את הצפיפות הזאת. זה מרגיש כמו גיהינום.) אנחנו חוטפות לא מעט מרפקיות ונגיחות עד שאנחנו מצליחות לאחוז בגדר הצינורות שמפרידה את הקהל מנבחריו. הכי קרוב לבמה שאפשר במחיר סימנים וחבורות בכל הגוף.

זה לא ממש מטריד אותי. גם את רוזי לא. העיקר שאנחנו רואות את בגין.

עשרות פעילים שרופים ויועצים שהתגודדו על הבמה, הואילו, סוף סוף, להתפנות. עד עכשיו הם עמדו סביב בגין כמו להקת פינגווינים בקור הארקטי.

ושקט.

בגין מוציא מכיסו דף נייר מקופל. שפתיו, סימן ההיכר שלו, משורבבות קדימה. הוא בוחן את שעליו לקרוא. מישיר מבט אל הקהל. "הוא מסתכל עלינו. אני אומרת לך. הוא מסתכל עלינו!" רוזי צוהלת ומשתתקת כשבגין מתחיל לנאום. "אתמול בערב," הוא אומר, וכל הקהל עוצר נשימה. דממת אלוהים. אפשר לשמוע את אוושת הנייר שהוא מחזיק. מרשרש על המגפון. רוזי מסתובבת אלי, "הוא הולך לקרוע את דודו טופז, תראי את זה."

ובגין מרים את ראשו. "אתמול בערב, הופיע פה בדרן. מה שמו?" הוא משתהה לכמה שניות, "דו- דו, טופס,"

"כאילו הוא לא זוכר איך קוראים לו," רוזי לוחשת ומיד מהסה את עצמה. "רגע. שקט. שקט. אני חייבת לשמוע."

"דו-דו טופס." בגין ממשיך. "…אמר את האיוולת. את דברי ההבל ורעות הרוח שלו. כל הקהל פה עמד והריע." ובניגון בו הטעים את המילה שהוציאה את רוזי מהכלים הבוקר, הוא אומר, "צ'חצ'חים!." בכוונה במלרע.  "עד אתמול לא הכרתי  את המילה," הוא מודה בפני הקהל שכבר מבין היטב לאן חותר המנהיג הדגול, ונוהם במורת רוח. "צ'ח-צחים!"…

"את חושבת שהוא באמת לא יודע מה זה צ'חצ'חים?" אני שואלת את רוזי בפליאה.

 רוזי לא עונה. מניחה כפה על פי, "… ש…ש…. אני חייבת לשמוע מה הוא אומר."

בגין כעוס. אין מה להגיד. השתיקות שלו ארוכות ונזעמות וקולו נרגש. מתעצם ונחלש חליפות. גם המבטא האידי, המכביר ביודים, מסתנן אל דבריו יותר מהרגיל. "הצ'חצ'חים הם במצודת זאב," הוא חוזר על דבריו של דודו טופז, "הם בקושי שין גימלים. וכאן, כלומר אמש," הוא מסביר לקהל שנאנק בבוז בכל אתנחתא מתבקשת, "נמצאים החיילים יוצאי היחידות הקרביות." אצבעו של בגין מנופפת לקהל בזעם. שניות ארוכות. כרב גדול המתרה בילד שחפץ להשתובב דווקא בבית הכנסת. שפתיו קפוצות והוא מהנהן, "עכשיו אני אספר לדודו טו – פס למי הוא התכוון." בגין צועק. מאגרף כפות ידיו אל חזהו כבתפילות יום הכיפורים. "אני אספר לו!" אגרופו הולמת בכיכר. חובטת ביהירות התפלה שאחזה בה אמש. "עכשיו אני אספר לדודו טו-פס למי הוא התכוון, לבני עדות המזרח, שלנו, אשר עד לרגע האחרון בחייהם שרו את התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית, הם נצרו בליבותיהם רימון יד, לחצו והתפוצצו, אשכנזי! ספרדי! לב אחד! עם אחד !" בגין זועק ושוב אני פורצת בבכי. חזק ומרוגש מהקודם. ברקע מהדהדים דבריו. "לוחמים ! לוחמים !"

רוזי מסתכלת עלי, מושיטה לי טישו מהוה (אולי אפילו משומש) אומרת בנחת אימהית, "אין עליו. הוא גדול מהחיים הבגין הזה. לא היה ולא יהיה כמוהו."

"מלך." אני מאשרת ומקנחת את אפי, "בחיי מלך."

 

את "מכתוב" ניתן לקנות החודש בהנחה משמעותית בכל חנויות הספרים, ובאתר הבית שלסטימצקי:

 http://www.steimatzky.co.il/steimatzky/Pages/SubCategories.aspx?CategoryID=1&SubCategoryID=HEB_Club9

 

 וחייבת לתת את הלינק המאלף הבא: http://www.youtube.com/watch?v=4qd5DplnjSU