וסיפור שכתבתי בהשראת ציור של ורד פירחי ליננברג שיוצג בתערוכה:
גם הפורנו שחור: סיפור ברוורס
א. שניים בינואר, 2010
"שמך?"
הריח הולך ומחריף. כאילו הוא מעשן נבלות הגמד הזה.
"שושי בר." אני עונה באיחור. מפה נראה לי כאילו הצוואר שלו החליק פנימה לבטן. יש לו בקושי כמה מילימטרים של צוואר. העניבה שהתעקש לשים מיותרת לגמרי.
"אנחנו שומעים," הוא פונה אל הקהל הרב שנאסף באולם, "שגברת בר מוכרת בחוגים מסוימים כבגירה. בגירה, ידוע לכולנו, הוא הפנתר השחור מספרו הידוע של רודיארד קיפלינג," גם הקול שלו גמדי. דחוס כזה. "האם תואיל הגברת בר להסביר את הכינוי שניתן לה, או שאנחנו נאלץ לעשות את זה בעצמנו?"
יש לו נטייה, לגמד, לדבר בלשון רבים. אולי בגלל זה אני רואה ושומעת אותו כפול.
לא רוצה להיות שחקנית משנה בהצגה המחורבנת שלו.
"אם כך," הוא ממשיך, "נתאר לבית המשפט את השתלשלות העניינים ביום החמישה עשר ביולי אלפיים ותשע,כפי שנגבתה ממרשתי," הוא מצביע על אשתו של הבן זונה, "שעה קלה לאחר האירוע."
"רגע" העורכת דין המעפנה שלי צועקת על הגמד ועושה לי עיניים עצבניות. האישונים שלה משחקים ים יבשה. אני מתעלמת. היא קמה. מגיעה אלי בצעדים כל כך נמרצים שאני שומעת את החצאית שלה משתפשפת לה בתחתונים. "זה לא מה שסיכמנו." היא לוחשת לי באוזן.
רחשים נשמעים בקהל. הגמד מהנהן. מרים יד קצרה. אני רואה שהאצבעות שלו מחוברות אחת לשנייה בקרום דק. כמו אצל ברווז. העיתונאים שיושבים בשורות האחוריות לא מפסיקים לצלם.
כולי נוזלת דם. מהציצי. מהבטן. מהברכיים. נחלים. עד לכפות רגליים. מי שרואה את זה מרחוק עוד יכול לחשוב שזה צלוליטיס. למרות שאין עלי גרם אחד של שומן מיותר. אפילו הבן זונה מודה בזה. "אין. אין עלייך בגירה. את כּוּסית על את." בעצם, היה מודה. הוא כבר לא יוכל להגיד את זה יותר. לא נראה לי שהוא במצב צבירה המתאים.
השוטרת הבְּלוֹנְדָה זורקת עלי מגבת. מרחוק. מי שישמע. כאילו אני עלולה להשפריץ לה על המדים היפים שלה. המגבת קטנה מידי. אני שמה אותה עלי כמו טלית. היא בקושי מכסה לי את הכתפיים.
בא לי להרוג את שני השוטרים החרמנים שעומדים ומסתכלים עלי כאילו זה סרט. טוב, מה נסגר? עוד רגע הם מוציאים סבון ומאוננים. מפגרים. במקום שיביאו לי עוד משהו לכסות את עצמי. אחד מהם, זה עם השיחים במקום גבות, עוד צוחק, "באנו מאוחר קצת. אה?" החבר שלו גם כן צוחק.
הדם נכנס לי אפילו לנחיריים. אני מרגישה שקשה לי לנשום. אני משתעלת קצת. ויורקת הרבה. דם. וישר זה מזכיר לי את אבא שלי. הוא כל הזמן היה אומר לי, "אני עובד כמו חמור, סוזי. אני יורק דם כדי שיצא ממך משהו."
בא לי לבכות. הוא בטוח לא היה מבסוט אם היה רואה מה יצא ממני בסוף. אתמול חלמתי שהוא עדיין חי. והוא נכנס לבית שהיה לנו במוצקין. מתיישב על הכורסא שלו. אמא שלי כבר העיפה את הכורסא הזאת מזמן, אבל אצלי בראש היא עוד תקועה. אי אפשר להזיז אותה. והוא אומר לי. "סוזי. סוזי. בואי שבי אצל אבא קצת." והוא שם אותי על הברכיים שלו כאילו אני בת חמש. נותן לי נשיקה בתלתל של הפוני וקצת מושך אותו כמו שתמיד הוא היה עושה. ואני מה זה שמחה. כאילו יש לי יומולדת או משהו. מתי חגגתי יומולדת בכלל? נראה לי שהפעם האחרונה הייתה לפני חמש עשרה שנה. וגם אז, זה היה בצבא. וכולם היו תפרנים. לאף אחד לא היה כסף לקנות לי מתנה. רק רוני המפקד שלי קנה לי משהו. קונדומים בטעם תות. שיהיה לי טעים איתו. … ואני יושבת לאבא שלי, ככה, על הברכיים. אבל פתאום אני מרגישה שהברכיים שלו נהיות מה זה רכות. מרגרינה. ואני מסתובבת אליו לשאול אותו מה קרה. ואני רואה שהוא פתאום נמס. העיניים שלו. האף שלו. הפה שלו. הכל נעלם. גם הגוף שלו. ואני מרגישה שהברכיים שלו נהיות מים. וכבר אני יושבת על הכורסא שלו לבד. בתוך שלולית קטנה. עוד פעם בא לי לבכות.
השוטרת הבלונדה צועקת לחרמנים שיזיזו כבר ת'תחת שלהם. "טפלו בה אתם. אני לא נוגעת בזה." עַלֶק לא נוגעת בזה. השוטר השני, לא זה עם השיחים בגבות, מתקרב אלי. "תגידי," הוא אומר לי ואני רואה שהעיניים שלו דווקא ברצפה, "יש לך פה משהו לשים על עצמך? תגידי לי איפה, אני אביא לך." הקול שלו דווקא נעים. הוא מסתכל עלי כמה שניות, מחכה שאני יענה לו. נראה לי שהוא מתחרט על ההתנהגות המגעילה שלו מלפני כן. אני דווקא מנסה להגיד לו משהו. אבל במקום מילים שוב יוצא לי דם מהפה. השוטר עם הגבות צועק עליו, "איזה ללבוש בראש שלך? איזה להביא איזה. אסור לנו להזיז פה גפרור. מה, אתמול נולדת? ראית כושית כוסית ברח לך השכל?"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13488&blogID=290
ג. חמישה עשר ביולי, 2009. כשעתיים לפני הפרק הקודם.
לפני שדוד מספיק לענות, הבן זונה כבר צורח, "בטח בסדר. למה שלא יהיה בסדר?" מוציא את הסיגריה מהפה, פותח את הידיים שלו, ככה לצדדים, כאילו הוא בא לתת למישהו חיבוק או משהו, וממשיך, "תמשיכו כבר. מה נראה לכם אתם? טיול שנתי? קצת עייפים אז עוצרים?" הסיגריה שלו כמעט נכנסת לרונן לעין. מזל שרונן, באינסטינקט שלו, זז אחורה. אחרת על בליינד היה חוטף כוויה.
הבן זונה מחזיר את הסיגריה לפה וממשיך לנהום, "יאללה. דוד. זוז כבר. אין לנו את כל היום… קח כמה טייקים של אלכס בבגירה מאחורה ונגמור עם זה."
"מיקו תירגע. מה ביקשנו?" אני מעיזה לדבר אליו. "כולה הפסקה… הפסקה של חמש דקות."
"בגירה, את מדברת אלי?" מיקו נעמד. ואז מתקרב לכוון שלי. העשן של הסיגריות יוצא לו מהנחיריים. אני מבינה שהלך עלי. עכשיו זה ברור שאני הכבשה השחורה שלו להיום. "אני לא שומע אותך בגירה. את מדברת אלי? חתיכת כלבה. בגללך כל העיכובים היום! בכל הטייקים זה נראה שאת סובלת! לא שומעים אותך כשצריך לשמוע אותך! כמה פעמים אני צריך להסביר למוח הכושי המזורגג שלך שאני צריך לשמוע שאת נהנית. לשמוע. בגירה. אני צריך לשמוע שאת נהנית!"
"מיקו," רונן היחידי שמעיז להשחיל מילה בתוך הנאום שלו, "איך אתה רוצה לשמוע אותה כשהפה שלה מלא? תוציא קצת את מוני… ואז…"
"תסתום רונן. אם הייתי רוצה לקבל ממך עצות הייתי מבקש." והוא מתקרב אלי עוד יותר.
"בגירה. תקשיבי לי. ותקשיבי לי טוב טוב. אפריקאיות יש לי כמו זבל. אז תתחילי להשתמש בפה שלך… אני צריך לשמוע אותך, אני אומר לך. מה את חושבת? את פנתרה את? את אפילו לא חתולה. אפילו מיקי מאוס את לא. את סרט שחור את. לא כחול. את עושה לי שחור בעיניים… זה פעם אחרונה שאני לוקח אותך. נשבע לך. פעם אחרונה."
ולאט לאט, בלי להרגיש, אני נעמדת. תופסת אותו הכי חזק שאני יכולה. הציפורניים שלי ננעצות בגרון שלו והניבים שלי כבר טוחנים לו את האף. לשתי שניות אני עוד רואה העיניים שלו. משפריצות דם. וכבר כולו דם. וגם אני כולי דם. ויש לי חתיכות בשר בפה. אני עוד מספיקה לשמוע כמה חרחורים ואת הצרחות של היועונה. אני מרגישה את רונן ומוני ודוד ואלכס. כולם מנסים למשוך אותי ממנו. אבל זה כבר אבוד. אני טורפת אותו.
ציור: אקריליק על בד, ורד פירחי ליננברג
בהצלחה איריס יקרה
לך ולציירת ורד
תודה חנתי הטובה, אמן. מפיך ליושב במרומים.
"ואני יושבת לאבא שלי, ככה, על הברכיים. אבל פתאום אני מרגישה שהברכיים שלו נהיות מה זה רכות. מרגרינה. ואני מסתובבת אליו לשאול אותו מה קרה. ואני רואה שהוא פתאום נמס. העיניים שלו. האף שלו. הפה שלו. הכל נעלם. גם הגוף שלו. ואני מרגישה שהברכיים שלו נהיות מים. וכבר אני יושבת על הכורסא שלו לבד. בתוך שלולית קטנה. עוד פעם בא לי לבכות".
קטע חזק איריס. וחוץ מזה, לא חשוב באיזה ז'אנר את כותבת, תמיד כתיבתך סוחפת, ואותי – ולא חשוב על מה את כותבת – היא משעשעת. בהצלחה. כלומר, המשכה.
היי יקרה. תודה ממש. אני בדיוק עובדת על זה, שלא כל דבר ייקרא אצלי משעשע. כבר כתבה לי את זה מישהי יקרה לליבי, שגם כשאני כותבת את ועל הדברים הכי קשים, נסוך על הכתוב דוק של חיוך.
ואני מנסה לחשוב איך אני נפטרת מזה, או שזה כבר בילד אין אצלי…
שוב תודה ממש. שמחה שנסחפת.
בין אמנות לפורנוגרפיה, מצריך שחפץ נגד ריקושטים. אני עדיין מתאוששת חחח, פעם נאמר: פורנוגרפיה – היא עניין של גאוגרפיה אמר זאת סקיני במחזה "בית התה של ירח אוגוסט" (מחזה נפלא, טעמו עדיין על לשוני), השקפתה של החברה על פורנוגרפיה משתנה בהתאם למקום, לתנאים, לתפישה, וכו'.
היי לאה יקרה. תודה רבה על הביקור הביכורי שלך אצלי. כשכתבתי את הסיפור, לפני יותר משנה, גם אני הייתי צריכה זמן התאוששות.
ודווקא פורנוגרפיה, לצערי, היא בכלל לא עניין גיאוגרפי… אבל בכל מקרה, אם את חיפאית את מוזמנת לתערוכה ולדיון. מכירה את העבודות מקרוב, יהיה מרתק ביותר.
יום הכי טוב ופורה לך.