שחרחורת סופרת ומשוררת
1.
1. אז אתמול, אחרי המקלחת, הרגשתי שהוצאתי לעצמי עין. את עין ימין. זה קרה בזמן שהתנגבתי. מחיתי את שרידי הרימל שהמים לא יכלו להם, כנראה ניגבתי חזק מידי ונחוש מידי, ואז זה קרה. כדור העין החליק הצידה. זה היה מבעית, באמת. הצמתתי את העפעף לאין עין שלי ובאינסטינקט חייתי עצמתי גם את העין השנייה והתפללתי שאפקח אותן ואגלה שיש לי שתי עיניים. עיוורת, מיששתי את המגבת שעוד הייתה ביד שלי, בדקתי אם העין החסרה שלי מתלעלעת בתוך קפל במגבת. המגבת החזירה לי ד"ש רטוב ודביק. אחרי דקה ארוכה של אימה וכאב בלתי נסבל באיזור הבור שכריתי לעצמי, כאב שהגיע עד לאוזן ימין, אזרתי אומץ לפקוח את עין שמאל ולהישיר מבט לפניי המשתקפים במראה. במבט ראשון ראיתי רק כתם שחור ופס תכלת. זיהיתי את הפס כשייך לעיפרון איפור ששמתי בבוקר. ואז ניסיתי להרחיק את העפעף הימני מפתח הבור. למה זה היה משול? להדיפת כדור ברזל, רק ממצב של שכיבה. אבל אני עמדתי. מול המראה כאמור. מבעית כבר אמרתי?
אחרי נצח הצלחתי לנצח את כוח הכובד, וראיתי את האישון הימני שלי, חוּם ואחוז פלצות, במקום.
2. כשסיפרתי לאמא שלי כפרה עליה חולה עליה בעולם על מה שקרה, היא מיד אמרה: "מישהו עושה לך עין הרע." וביקשה ממני להפסיק להעלות פוסטים על הספר. אמרתי לה, "בסדר." אבל אני לא בטוחה שאעמוד בדיברתי.
3. כשסיפרתי למיה אחותי האהובה שבניכר על מה שקרה, היא נבהלה ורק אחרי ששלחתי לה סלפוש שלי נרגעה ואמרה, "טוב, אחותי. זאת כנראה העין השלישית שלך שיצאה."
4. כשסיפרתי לאספי שלי כפרה עליו חולה עליו בכל העולם מה קרה, הוא עיווה פרצוף בגועל. הזכיר לי את המבט שלי כשהיו מגישים לי ביצת עין לא מטוגנת מספיק, שהחלמון רוטט בצלחת. (גם רגל קרושה זה מאותה משפחה.)
5. כשסיפרתי לתלמידים שלי (גם עליהם אני הרוסה ברמות, באמת. איזו זכות נפלה בחלקי) מה קרה, הם אמרו, "טוב, תכתבי על זה סיפור." אמרתי "נכון. אני צריכה." (אני אכתוב.)
6. אחד השירים שאני הכי אוהבת בעולם, בעיקר בגלל שאני חושבת שהוא אחד המדויקים והחכמים ומלאי אהבת החיים שיש בעברית ובכלל, הוא השיר "אני רוצה תמיד עיניים" של נתן זך. נזכרתי בו דווקא כשהייתי ביוון, יומיים לפני הפיאסקו הזעיר שהתרחש אצלי בַּפַּנים. ישבתי עם מו"לית ממש נהדרת וסיפרתי לה על "גבר אישה ציפור", ובאיזשהו שלב היא הפסיקה אותי ואמרה, "you are a believer". לקח לי רגע להבין למה היא אומרת לי את זה, ועניתי לה, "הו, יססס. אני לגמרי וטוטאלי a believer … " אמרתי לה שאלמלא הייתי מאמינה גדולה, לא הייתי יושבת כאן, כלומר שם, מולה. והיא אמרה, "אני בטוחה שגם אמא שלך כזאת." ואמרתי לה, "הו, יססס." וסיפרתי לה שמינקות חינכה אותנו אמא לראות את היופי והטוב בכל דבר. זאת ממש הייתה מצווה מבחינתה "לראות טוב". חשבתי איך בתוך כל הסחי של ההוצאות לפועל והעיקולים היא הצליחה לשמור עלינו שפויים, כי סירבה לראות את הרוע והכיעור שבבני האדם. וחשבתי על השיר הזה. קחו אותו גם, בשתי ידיים ושתי עיניים.
אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם/ נָתָן זַךְ
אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.
וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.
וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.
(כל החלב והדבש, עם עובד, 1965)
בתמונה סיגלונים אתונאים. איזה יופי.