שחרחורת סופרת ומשוררת
המוות של רונית מטלון ממלא אותי עצב עמוק ופחד. אנשים שמתים לפני הזמן, אפילו כאלה שהגיעו לפיסגה, ראו נוף, נשמו את גובה האויר, הם כמו אנשים בלי בית. או אנשים שמגיעים לבית שלהם ומוצאים אותו מוגף ונעול. והם עומדים מחוץ לדלת ויודעים שהשאירו סיר על הכיריים, תנור ספירלה על השטיח, שיר לא גמור, סיפור בלי סוף. והרי כל הדרך חשבו על סוף מתאים, אבל הסוף הגיע ממקום בלתי צפוי. ואין. הדלת נעולה.
ואולי בכלל היה לה עוד סיפור שחישב להכתב ולא נכתב. ואולי גם אני לא אסיים לכתוב את כל מה שרציתי לכתוב, לא אספיק לאהוב את כל מי שרציתי לאהוב וכמה שרציתי לאהוב ומה יהיה עם הילדים. ואולי גם אני אחזור יום אחד לבית שלי ואתקל בדלת נעולה והדלת תישאר נעולה ואף לא אחד מהמפתחות בצרור המפתחות יתאים לחריץ המתכתי וזהו, מכאן ועד לעד אשאר בחוץ.
ואולי הבית זה הגוף שלנו. יום אחד, בפתאום, הוא כבר לא ירשה לנו להיכנס אליו.
היא שינתה לי את המבט, רונית מטלון. את כל דרך ההתבוננות שלי בתמונות, בפני האנשים, במחוות הגוף, בעבר שלי, בעבר שלנו, בהווה המספר, בתנופת החיים, בדרכי והלכי עולם.
כה דייקה את תחושותיי ועזרה לי לנסח את עמדתי ביחס למה שנוהגין לכנות "כתיבה מזרחית".
עצב וצער עמוק על לכתה של גדולת הסופרות העבריות עבורי.
