שחרחורת סופרת ומשוררת
לקריאה
הרגש מדבר: ביקורת "פלא" לאיריס אליה כהן
איילת קליין כהן
ספר שיריה החדש של אליה כהן עוסק בפלאים שבעולמנו, שאתשיריה של איריס אליה כהן, המרוכזים בספרה החדש 'פלא', אינם מאולצים, אינם מנסים להסתגנן ולהתייפייף ואינם עוטים שמלה הדורה – הם מה שהינם, אמתיים, אמינים, נוגעים בפשטותם. לכאורה, זו מצטיירת כמחמאה פושרת למדי, אך כאשר מדובר בשירה, אין זה דבר של מה בכך, שכן ההכרח לתמצת ולזקק כאשר מדובר בשורות בודדות ולא ביריעה הרחבה של הפרוזה – ז'אנר נוסף בו כותבת אליה כהן, גובה לעיתים מחיר – ליטוש מופרז שיש לעיתים בשירה, והופך אותה למדויקת מדי, מוקפדת מדי, בשעה שהוא מוסיף לה אלגנטיות והידור אך נוטל ממנה מידה של אותנטיות ושל אמינות הרגש. ובשיריה של אליה כהן, הרגש הוא שמדבר.
הקול המלווה את קובץ השירים הוא קולה של אישה, אם ובת, המאפשר לקורא לצלול אל תוך עולמה של המחברת בפרט ואל היבטים שונים של החוויה הנשית בכלל, ברזולוציה שאינה תמיד נפרשת בפניו. עוצמתית במיוחד היא הפואמה 'יולדות', המדמה את חוויית הלידה בבית החולים לתחושות הפוקדות חייל בשדה הקרב, תוך יצירת פרפראזות לשירי לוחמים כמו 'בלדה לחובש', 'גבעת התחמושת' ו'הרעות': "ברד כאב ניתך, ברד כבד קטוע, והיא נותרה לבד, והיא גלויה לאש. תציל את הילדה, ביקשה אז היולדת, מעל הים הונף ירח כחרמש. היום הוא יום מותי, בכתה אז היולדת. תפסיקי להגזים, את רק צריכה להתאושש", "בשמונה, שמונה ושלושים, ראיתי כוכבים שחורים, מעל ראשי, על הקירות, מזמזמים כמו זבובים. נזכרתי איך אבי היה צולף בהם בזנב מגבת", "העצבות, נשאתיך עוד שנים ארוכות בלי מילים, אשמה, חפויה ונכלמת. ואזכור את כולם, את רופאי המצוקה והשחת, כי לידה שכזאת לעולם אף אישה בעולם לא שוכחת".
נוסף על ההתייחסויות לשירים אלו, מופיעות בפואמה הקבלות רבות לעולם הצבא, מהלך המציג את חווית הלידה מזווית שונה ומעניינת, ובו בזמן גם הופך את ספרה של אליה כהן מספר נשי לספר נשי-ישראלי. באופן מעניין, ייצוגים של גבריות נוכחים בחוויה הנשית כל העת – החל מהאזכורים התכופים לעולמם של לוחמים: "בקצה המסדרון ליד עגלת המגבות והסדינים לוחשת כתובת מן הקיר: יולדת יקרה, זכרי, האויב נמצא בתוכך", "אמך מחוץ לשטח האויב בחדר ההמתנה", "אצלך נמשך הקרב מלחמת שלושת הימים"; דרך התייחסותה של אליה כהן למגדר בשפה העברית: "ציפייה, המתנה, שהייה, תבוסה ואכזבה, השפלה, כולן בלשון נקבה. אבל הריון? לא. הוא גבר"; ועד לאמירות הנוגעות לכך שגם מה שנוצר במיוחד עבור נשים, נעשה מתוך תפיסה גברית שייתכן ואינה מבינה היטב את הנשיות: "מה חשב לו לעצמו אותו זכר, גיבור, זה שהמציא את כפתורי התיקתקים בחלוקי ההיריון ועוד תקע אותם במרווחים מפוערים, זליגים? ומילא מלפנים, גם מאחור".
קריאתה של 'יולדות' לצד שתי הפואמות הנוספות שבספר זה, 'שיעורים בפרידה' ו'הודו', וכן השירים המשובצים בו, כמוה כקריאה בקטעי יומן, החושפים רגעים קטנים וגדולים, מחשבות ותחושות הנעות קדימה ואחורה על ציר הזמן, לא ברצף כרונולוגי, כי אם ברצף אסוציאטיבי, המונע מרגש ומעוצמתם של זיכרונות המתעוררים.
הפלא ששיריה של אליה כהן עוסקים בו הוא משולש – פלא בריאתן של בריות חדשות ובואן אל העולם, פלאיו של הלב המתמודד עם התחדשות ועם פרידה, עם לידה ועם מוות, עם כמיהה לעתיד לבוא ועם צער על אשר ארע, והפלא שבמעשה הכתיבה ויצירתה של השירה. שלושת הפלאים מתכתבים אלו עם אלו לאורכם של השירים השונים, ובכל פעם אחד מהם מקבל את מקומו בקדמת הבמה. זהו פלא שאמנם יש בו יופי רב, אך גם קושי וכאב, ואולי זה מה שבא קובץ שירים זה ללמדנו – למצוא את הפלא שבנו בהתמודדות, בהתגברות וביכולת לחלץ מתוכנו חיים מחודשים, על אף הקושי הכרוך בדבר.