צייר המילים

מת המורה שלי לציור בבית הספר היסודי "אילנות" ברמת אביב. בגיל 94 הלך לעולמו עודד בורלא ז"ל. מורה ובן אדם. ומספר סיפורי ילדים מעולה. בשנת 1966 בכתה ה, הוא הביט בערגה בתלמידות המפותחות שההורמונים שלהן השתוללו בצבעי פסטל, ביד מקצועית תוך ליטוף אבאי היה מוסיף עוד קו, והציור על דף הנייר היה במין שלמות בפזל הילדות. לא הייתי מצייר מי יודע מה, פעמים היה "תופס" אותי בוהה מהחלון לכוון קולנוע רמת אביב, חולם לראות סרט בהצגה יומית תמורת חצי לירה. תוך צביטה עדינה היה עודד מחזיר אותי למציאות של בית ספר והיה אומר "נכון שלא ייצא ממך משהו אבל לפחות תנסה להראות שאתה משתדל, שאני אתן לך ציון בתעודה "מספיק". רק פעם אחת כאשר ביקש שנצייר את אלהים ואת עקדת יצחק, לקחתי צבעי גואש, ובפרץ רגישי, המכחול השתגע לי בין האצבעות השמאליות, ומרחתי את כל הדמיון על בריסטול קרטון. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ניגש אליי נפעם "אולי בכל זאת יש בך משהו בתת ההכרה" אבל בשיעור שלאחר מכן התאכזב מחדש. פעמים היה עודד חורג ממנהגו, ומספר על ילדותו בירושלים, הימים היו לפני מלחמת ששת הימים, והוא הפליג בתיאורו על הכותל המערבי, סמטאות העיר העתיקה, בתי הכנסת הספרדיים, ואייך לא, על קבר רחל שאליו הייתה לו זיקה מיוחדת כי סבו היה משומרי הקבר. בזכרון הצרוב שלי, היה הכבוד שרכש לאביו הסופר המהולל יהודה בורלא ז"ל. פעם אחת באביב 1966 הביא עודד את אביו הקשיש לבית הספר, ישבנו בחדר ענק, דחוס בכל תלמידי בית הספר, ושמענו את הסופר יהודה בורלא מתאר את ירושלים כרוח קודש, בחדר תחושה של מלאכים, חרדת אלהים ושפת העברית הירושלמית העסיסית זרמה למוחות הקטנים שלנו. הריגוש הזה מחזיר אותי לעודד שאתגעגע לצביטת הבוהן שלו, שהייתה מקיצה אותי מחלום השטויות הילדותיות שלי.

פורסם ב"ישראל פוסט"