קולנוע דרום

 

עדנה  טלטלה  את חייה ממקום למקום כמו מזוודה ישנה, וחפשה מקום להניח בו את היאוש. אולי תמצא גם לב להתרסק עליו .ופנתה דרומה.

בפעם הראשונה איתן  ראה את עדנה בכניסה לקולנוע, ועל אף שהקלילות לא תאמה את התנהלותה . הניחה לו לאהוב אותה,לפני שאיתן אמד את סבלה, ועמידותה בפני החדווה. ואמר בליבו  שיניח לה, היא בעיצבונה, אני  בחדוותי, עד שנהיה אחוזים זה בזה. מי שראה את עדנה בחטף, לפני שהעמיק בפניה, חשב שהיא כולה שיער. אבל איתן הבחין בכל  תו מתווי פניה ואיבר מאברי גופה . בעיירה הדרומית , ענבלים ,ראו רק את השיער   שבולע ומעמיק  את התבדלותה .איתן אהב להסיט בשתי ידיו את ערמות השיער ולהתפעם בכל פעם  מחדש ,מעורה החיוור והשקוף כעורו של תינוק בן יומו , ולגלות את העינים הגדולות , בולעות את המראות, שותקות וצופנות  . איתן אהב עיניה ,והיה מלחלח את עפעפיה בשפתיו, ובשפתיה האדומות , שהפתיעו בתוך הפנים הרכים  והעור השלגוני. 

איתן הביט בעדנה  בפליאה גדולה ותמה על המזל שנפל בחלקו ,שהאישה היפה ביותר שפגש מחוץ למסך של קולנוע דרום,הגיעה דווקא לענבלים ותהה , מדוע  תושבי העיירה אינם רואים את פניה ,אלא  רק את שפעת השיער הניתך בנחשולים על לחייה, על מצחה, וזורם לכל עבר ,כמו מפלים סוררים  על כתפיה ,לאורך  גבה ואחוריה המסתתרים תחתם. ואיש כאן אינו חוקר את יופיה תחת מפולות השיער , מלבדו. כאילו  להקת עורבים שחורים צנחה לנוח על  ראשה, והנה עוד רגע הם יתרוממו, יפרשו כנפיים ויעופו ממנה, ועדנה

תתגלה ,ורק עיניה הגדולות הפעורות בחרדה ,ולובן עורה השקוף יישארו שם , עם שפתיה, וקווי המתאר סביבן ,שכאילו הוטבעו על פיה בנשיקה. איתן ראה גם את זה, וחש  גם את קשיות ליבה ורכותה, אך בעיקר את העצב ,ועל הכל ,שיערה הרב שאינו חדל לצמוח  ולחלוף על כתפיה בריצה, ולהשתרע על חלקת גבה הזקוף, ולהתרומם קמעה מעל ,ולהמשיך הלאה אל אחוריה וירכיה. ולא נתן את דעתו, כיצד החדווה וקלילות ליבו  נכבשים תחת משקל האהבה.

 

***

 

לפני חצי שנה איתן ראה את עדנה, יוצאת מ'היומית' . הייתה זו הפעם הראשונה שדויד ,בן דודו העיז להקרין בקולנוע דרום סרט, שהוא אינו מערבון אמריקאי,  ואינו  סרט הודי. הטלוויזיה ,ולאחרונה גם הכבלים שהוכנסו לעיירה, הבריחו את התושבים לתוך  הדירות הקטנות .אבל  דויד  לא הפסיק להקרין סרטים , גם אם הגיע לקולנוע  צופה יחיד ,והתעלם מהסתגרות התושבים .אהבתו לקולנוע השכיחה ממנו את ההפסדים והגרעונות שבהחזקת בית קולנוע בעיירה ענבלים , שהטלוויזיה והכבלים שולטים בה, ולא הבחין איך כל החנויות בעיירה ,המספרה ,האטליז והמינימרקט החדש, הביליארד ובוטיק השמלות , כבר זכו לשמות חדשים שנלקחו מתוך סדרות אמריקאיות וטלנובלות  ספרדיות  . דויד לא וויתר, הקולנוע , כפי שהעיד על עצמו בפני איתן , זה הנשמה שלו, ולא איכפת לו מה יהיה. 

אנחנו באותו ראש, אמר איתן לבין דודו , עזב את העבודה בתחנת הדלק והתחיל לעבוד  עם דויד  .בתחילה החזיק את המזנון של הקולנוע ,אף שבקושי  הגיעו אנשים .אבל הוא האמין שהכבלים יאבדו עם הזמן את קסמם על התושבים והם יצאו לרחובות לחפש  בידור אחר.

איתן   רצה להביא את עדנה  אל הקולנוע לעיתים קרובות ,כדי להזין את עיניו  בפניה הנדירים , אבל ידע  שהמערבונים שדויד  מקרין לעיתים תכופות מאוד,  לא יביאו אותה ולא את יתר הנשים בעיירה . איתן ניצל את השפעתו עליו ,והציע לו שיקרין לעיתים קרובות יותר  גם סרטים מסוג אחר . איתן  עקב אחרי עדנה ואחר טעמה בסרטים. והכין לדויד  רשימת סרטים . ואמר לו,  נתחיל עם הישנים הרומנטים ,תראה איך שקודם כל  יגיעו לכאן הנשים והבחורות , ואחריהן ,בלית בררה ,הבעלים שישארו לבד מול  הטלוויזיה, וגם הזוגות הטריים שיחפשו את החושך. ממילא רווחים אין מי יודע מה .דויד גיחך, איתן לא הניח לו. אתה יודע מה? אני גם מוותר לך על תשלום ,לפחות בהתחלה, יש לי קצת חסכונות . עד שהקולנוע שלך יתרומם מחדש. כמו שהיה פעם.

מה עובר עליך? שאל דויד בחשדנות .

אני רוצה לעבוד ,ואם בקולנוע , אז בקולנוע שעובד טוב . את עדנה לא הזכיר כלל.

 

איתן צדק .

כעבור מספר שבועות כבר עמד תור קטן של נשים ליד הקופה .

אתה רואה דויד?קצת סרטים סוחטי דמעות, אמר איתן ,קצת יותר רומנטיקה על המסך ,ופחות גברים מחוספסים ואקדחים,שגם אליהם הבחורים הפסיקו כמעט להגיע,  וכבר באות בחורות. אתה עוד תראה, גם הגברים יבואו , כשימצאו את עצמם יותר מדי לבד בבית , וכמו בימים הטובים, יגיעו גם המאוהבים וגם והחרמנים, אתה  תראה, שיחזרו לענבלים הימים הטובים.

וגם הימים הטובים של הקולנוע שלי .דויד התעודד וראה בדמיונו איך קולנוע דרום קם לתחייה ,ולא חשד לרגע בכוונותיו של איתן. איתן  הבין  שרק דרמות אמיתיות , יביאו את עדנה  אל אולם הקולנוע, והוא  יוכל לראות אותה  נכנסת  ויוצאת , ויום אחד יביט מקרוב בעינייה ויתהה  על שפתיה מקרוב וילטף בשתי ידיו את  מפולות   השיער האפל.

דויד אהב את איתן, ולא רצה להשבית את שמחתו. בכל זאת רמז לו ,שהתחילו להקרין בכבלים גם את הסרטים הישנים והרומנטים ,ועכשיו אפשר להזיל דמעות גם בבית.  למה שיבואו אלי, בשביל הפופקורן?!

בשביל לצאת קצת מהבית.לאן יש להם כבר לצאת כאן . אתה אף פעם לא ידעת לעשות עסקים, התגרה בו איתן. תראה איך שאתה קרוע מהחובות שלך. חלפו עברו להם ימי המערבונים והסרטים ההודים הישנים שאתה תקוע איתם ,הם כבר לא יביאו לך צופים .אנחנו צריכים את הצעירים, המתגעגעים, המאוהבים וגם את המיואשים .

מיואשים?

ראיתה מי מגיעה אלינו ? הצביע איתן בסנטרו  החד לעבר  הנשים שעמדו בתור לאולם הקולנוע.והנמיך את קולו ופיקת הגרוגרת הנאה בצוארו  נעה בעצבנות.

מי הפעם ? שאל דויד בחשדנות .

עיניו של דויד תרו  אחר הצעירות שפסעו אל פתח האולם, וסקרו אותן אחת אחת.

האחרונה,  אמר איתן ,והצביע על להק העורבים השחורים הגולשים על הגב הדק.  ופנה אל מכונת הפופקורן הרוחשת ומילא דליי פלסטיק למאחרים להגיע .אבל עיניו המשיכו   לפסוע אחריה עד שנבלעה לתוך האולם.

בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה שיער על ראש אחד. ואיך היא נראת מתחת לערמות האלה?  סימן באצבעותיו על ראשו ערמות שיער   מדומות .

מוזרה קצת ,אבל כמו אחת  שיצאה מסרט .

תיזהר מהמוזרות. אמר דויד.

איתן לא רצה לדבר עליה ,גם   לא עם דויד, רצה להרהר בה עם עצמו ,להמתין לסוף הסרט, ושב לדבר עם דויד על ימי העדנה , שהנה הם מחזירים לעיירה .

אנחנו נחזיר לקולנוע דרום גם את הרומנטיקה וגם את הדכאון ,הכריז איתן בנצחון , וגרף  במחתה את גרגרי התירס שהתנפצו ונפקחו כמו תפרחות לבנות .

 

דויד החזיר לקולנוע דרום את הרומנטיקה, ולעיירה השיב את הלילה ואת הרחובות שהשמימו  לאחר השקיעה.

הקולנוע של דויד, שב  לשמש מקום מפגש לצעירים ולמבוגרים . והוא  מיהר לפתוח דלפק נוסף שפנה לרחוב, והניח בפתחו שולחנות וכסאות מפלסטיק .

איתן הציע לו שימכור מנויים, שיחלק כל כרטיס חמישי חינם, שיגריל הגרלות, שיחלק כרטיסים בסופרמרקט על כל קנייה גדולה. דויד  האמין  באיתן, וכעבור זמן קצר  הוגרלו סרטים, נמכרו מנויים וחולקו כרטיסי חינם למתמידים ולתלמידים. למובטלים בעיירה, שהעבירו את תיבות השש-בש למזנון הפתוח, דויד ויתר והם נכנסו ללא תשלום. הקולנוע של דויד קם לתחיה , וכעבור חודשים ספורים ,הפך לעורק החיים המרכזי בעיירה. איתן התחיל לקבל שכר , ודויד הכניס שלושה עובדים חדשים  מקרב המובטלים במזנון .

דויד היה מסוחרר מהצלחה, מדי פעם היה מגיח לדלפק  וטופח לאיתן על כתפו, ואם היה מבחין ראשון בעדנה, היה ממהר  להסב  את תשומת ליבו, ומגחך, אני חושש שאצטרך לתת גם לה אחוזים  על ההצלחה שלנו. ובאותה נשימה דיווח לאיתן בסיפוק , שרוב התושבים ביטלו את המנוי לכבלים, ודיבר על הרחבת הקולנוע ,ואולי גם ישתף פעולה עם המתנ"ס ומי יודע, אולי  נקים כאן  סינמטק, תתאר לך, סינמטק, בעיירה שלנו…צחק…לא מאמין למה שפיו מדבר, כמו בתל אביב ,כמו בירושלים…יגידו שימות המשיח הגיעו קודם כל למדבר.

עדנה הגיע  לקולנוע לעיתים קרובות, ולפעמים נכנסה לצפות באותו סרט מספר פעמים. הייתה נכנסת  בעיניים יבשות ויוצאת בעיניים אדומות. ואיתן עוקב אחריה ,בבואה ובצאתה ,בעיניים שנכנסות, כבויות ואוצרות כאב אילם  ובעיניים שיוצאות תוהות ומחפשות. איתן   קיווה שתיגש פעם גם לדלפק ,תבקש ממנו פופקורן, שתייה, שוקולד, ואז הוא יגיד לה הכול. וכשדויד היה רואה אותו מתלהט  בבואה ומתייסר בלכתה, היה לוחש לו- איך איך איך, אתה איתן, בן דודי הגאון, שהראש שלך מתפוצץ מרעיונות,מסרטים מבחורות , לא הולך אליה ,ככה ,כמו שהלכת תמיד לכל בחורה שהדליקה אותך ואומר לה הכי פשוט בעולם ,מה אתה מרגיש אליה?  ומה אתה רוצה ממנה .אני מזמן כבר הייתי ,אבל אולי  זה המזל שלי שאתה כזה. היה מוסיף  ברשעות קטנה, וככה נשארת איתי. אם היית ממזר כזה, אולי כבר מזמן היית הולך אליה ואולי גם ממני.

יום אחד אני אלך… אליה, אתה תראה, ומילא במיומנות ובזריזות קערת פופקורן, דילג מעל הדלפק ורץ אליה. אבל עד שהגיע אליה , היא נבלעה בחשכת הקולנוע. ואיתן שב למקומו . בדרכו לדלפק  הלביש את קערת הפופקורן על ראשו של דויד . ואמר לו ,אתה עוד תראה…

 

איתן הכיר את המושב החביב על עדנה באולם, וכבר תכנן עשרות פעמים להמתין לה ליד המושב שלה, ושם יציג את עצמו ויגיד לה שלא תתרשם מזה שהוא רק מוכר בדלפק, כי יש לו הרבה כישרונות ויש לו תכניות לחיים ,והדלפק , הוא רק בינתיים. וידבר איתה על השינויים שהסרטים עושים לה בעיניים ובצבעים, איך גם הם משתנים והבעות הפנים שלה מתחלפות , ושהוא  כבר מכיר אותה וזה לא בגלל שהוא עוקב אחריה ומשהו כזה .כי הוא לא מניאק .זה הדבר הזה שהוא לא יודע איזה שם לתת לזה ,אם זאת אהבה  או…הרבה דברים אחרים .הלילה בתום ההקרנה ,יפנה אליה ,כשתצא מהסרט, אבל במוצאי שבת צבאו לקוחות רבים על הדלפק הפתוח למדרכה, ואיתן היה עסוק בשני הדלפקים ,ולא הבחין שהסרט הסתיים והצופים יצאו וכבר התחילה הצגה שנייה. ועדנה פרשה ויצאה לדרכה, ושוב כמו בכל הפעמים שהגיע לקולנוע,לא קנתה אצלו דבר.

וכמדי לילה  בתום ההצגה השנייה ,רינה  הגיעה לנקות את האולם ,ולאסוף  מבין המושבים באולם ,  חפצים נשכחים ומטבעות שנשרו מהכיסים. דויד הסכים שתוסיף את המטבעות  לשכרה, אבל את  האבדות והנשכחות שאספה, התבקשה למסור לאיתן למקרה שימצא להם  דורש , ואיתן  היה משליך אותם  למגרת המזנון מבלי שטרח להציץ בהם . באותו לילה , רינה מסרה לידיו,בין יתר האבדות שאספה , עגיל .

מצאת  רק אחד?

רינה התפלאה על ההתעניינות שגילה בעגיל הזכוכית הפשוט ,ויותר מזה ,על שהבחין  בו בין יתר המציאות . היא לא העלתה בדעתה מה חולל התכשיט הפעוט הזה בליבו .

השנייה  אולי נשארה לה על האוזן,חוץ מזה, יש גם כאלה שעונדות רק עגיל אחד ,גיחכה לעומתו. באתיופיה  ראיתי  הרבה נשים  שעונדות עגיל אחד בלבד,שמחה תמיד לשתף אותו בזכרונותיה ,ואיתן  סקרן תמיד לשמוע את רינה .אך העגיל  שמסרה לידיו ,השכיח ממנו את סקרנותו  ורינה  ראתה  של שרירי פניו   נעים בעצבנות תחת זיפי זקנו  . כשדיברה על האוזן  , הרהר בתנוכי אוזניה של עדנה ,וחש השתוקקות מוזרה ועזה לגעת בהם.בתנוכי אוזניה של אישה שמעולם לא החליף איתה מילה .איתן חפן  את העגיל ואיגרף  את כף ידו, והרפה  רק כשדקירה חדה פצעה את בשרו . הוא הביט בהשתהות במסגרות הכסופות שעיטרו שלוש אבני זכוכית  אדומות, ודימה את רכותה הנעימה של אוזנה הקטנה. רינה הביטה בו ובעגיל ,וכדרכה, כשלא נשאלה , שתקה. וכמדי לילה ,הלכה לאסוף לילדיה את שאריות הפופקורן מתוך המכונה. כשגרפה את גרגירי התירס התפוחים  לתוך שקית ניילון , אמרה לו,אף שלא נשאלה , אל תחכה לה ,היא לא תבוא אף פעם לשאול עליו תלך בעצמך ותיתן לה את העגיל.

על מה את מדברת? ניסה איתן להסוות את התרגשתו .כועס בליבה על התערבותה.

על סינדרלה. גיחכה. היא גרה בבלוק שלי , גם באותה כניסה, בקומה השנייה  מימין . איתן הכיר את הבלוק של רינה , לפעמים כשהיא מחמיצה  את האוטובוס האחרון , הוא  מסיע אותה לביתה.

מה את יודעת…? התבלבל, איך את יודעת…? 

רינה שתקה .בתור אתיופית, ובעיירה הקטנה הזאת , חשבה שגם ככה  אמרה יותר מדי, בכל זאת עם  איתן הרגישה נינוחה ורצויה , אולי משום שהיה הגבר היחיד שהכירה שהיה טוב אליה באמת , וכשהוא  מסיע אותה לביתה על האופנוע ,היא אוחזת אותו במותניו ומרגישה  פתאום צעירה ובטוחה.

תן לה את העגיל,אמרה והביטחון בחברתו של איתן, שב אליה . השני בטח נשאר אצלה, חייכה אליו בשינייה הצחות, הרימה את שק הפופקורן מהדלפק ומיהרה להשיג את האוטובוס האחרון.

איתן נשאר לעמוד ליד מכונת הפופקורן  שהתקררה   והביט באבנים האדומות. העגיל פירפר בכף ידו. הוא שב וחפן אותו בכפו והידק את אצבעותיו הארוכות, מנעול העגיל דקר שוב את כף ידו וקרע עוד פיסת עור בגומת, כף ידו שדיממה תחת האבנים הלוהטות מחום ידו. הוא  חש בבטנו את ההשתוקקות  צומחת , ודימה אותה לגרגירי התירס היבשים שהוא שופך  לתוך מיכלי המכונה הרותחת, שמתפיחה אותם ומעלה אותם ופורעת בהם עלעלים לבנים ריחניים.והוא מפזר וגורר אותם במחתה  מצד לצד, ומערים אותם ביעה ,לתוך דליי הנייר.

 

איתן חולם כל לילה ,ולמחרת מספר את חלומו לדויד .

חיו של דויד נעים  מסרט לסרט,ולכן אמר לאיתן  שהחלומות  שלו   דומים לסרטים.

ואיתן תיקן את דויד  ואמר שהסרטים  דומים  לחלומות שלו .

באותו לילה איתן חלם על עדנה, והחלומות של איתן הם לא מהחלומות שנשכחים בבוקר .  הם לפעמים אף מנווטים לו את היום. ובאותו לילה, כמו בכל הלילות הנחלמים של איתן, ניווט החלום את הימים הבאים.

החלום המיר  את דוכן הפופקורן בקולנוע, לדוכן בכיכר המועצה העירונית בעיירה ,לממכר תכשיטים פשוטים ועליזים עשויים חרוזים, אבני זכוכית צבעונית, תכשיטים שנתפרו לתוך בדים ססגוניים ,נוצות צבועות בגוונים עזים ותכשיטי  פלסטיק  רקועים . מבין הנשים והנערות הרבות שבאות לקנות, להציץ, למדוד ולהשתאות, איתן מבחין בעדנה, שערותיה הרבות פזורות על כתפיה, עוטפות את פניה,   סוגרות אותה. מבטיו קופאים, מרוכזים ביופייה, הנערות והנשים מרימות את עיניהן מדוכן התכשיטים ולוכדות את מבטיו של איתן היפה  עוגבות על האישה המוזרה . דמותה מקפיאה אותן , הן מרוכזות  בשתיקתה. איתן הודף את הנשים, ומבקש להגיע אליה, מסמן להן שיפנו לה דרך . הנערות מתקוממות, נשים שחוו יסורי אהבה  , מהסות את הנערות, הודפות אותן ומפנות לה דרך אליו. ואז מתגלה בחיקה תינוק זעיר ,עוברי , שתול על בטנה בתוך מנשא   עשוי בד. איתן  אינו יכול לראות את פני התינוק. היא מתקרבת לאיטה. היא אינה ממהרת להגיע לדוכן. הנערות הודפות אותה ואת המנשא שעל בטנה. זאת המשוגעת עם התינוק, הן צועקות. איתן מביט בה ובתינוק החבוי במנשא, גוהר מעל הדוכן, מדלג מעליו , כמו שהוא מדלג מעל לדלפק  הפופקורן .הוא מתקרב אליה מציץ  בתינוקה ונסוג  .אותה השומה על הסנטר, הזיפים, החדווה, החיוך, העיניים הירוקות הנוהרות,הנרגשות. הוא נרעש- תינוק עם פני איש . עדנה  מושיטה לו את כף ידה, קמוצה ואיטית,היא  משחררת אותה ,פורעת את האצבעות מתוכה , ולעיניו שרועה כף יד רכה ולבנה ,בטבורה מוטל עגיל  עם עיטורים כסופים  ,משובצים באבנים אדומות. היא פוערת אליו את עיניה ומתוכן עפות יונים כחולות ,כשהיא  מגלה לו את מלוא פנייה  ,נושרים עליו גלדי קרח דקים מפניה השלגוניים. היא מניעה את ראשה   ולהק עורבים  נחלץ    מסובך שערה . היא   ממלמלת ושפתייה משתרבבות , היא מבקשת אם יש לו אחד כזה. רק אחד. התינוק הגברי במנשא שעל בטנה ,פורץ  בבכי  נטוש וקורע לב . איש  מלבדו אינו יכול לשמוע  את הבכי בוקע מגרונו של התינוק הגברי  הכרוך על בטנה. איתן מחריש  ,טובע בתוך העיניים ונסחף לתוך

הפנים ,מיטלטל במפלי  השיער ומאבד בתוכם את דרכו .אבל  היא דוחקת בו, מקרבת את העגיל לעיניו, כזה, כזה, היא שבה ומבקשת. אחד בלבד. איתן שולח בהיסוס את ידו לתוך כיס חולצתו ושולף לאיטו את העגיל התאום ומושיט לה. היא שולחת יד  דקה ואוספת את העגיל מכף היד המושטת. פניה שקטים ואינם מגלים פליאה. היא מצרפת אותו לאיטה אל בן זוגו, מסדרת אותם יחד. זה האח שלו, היא מצביעה על העגיל. סוגרת את כף ידה בכוח סביב העגילים , חוששת שילמדו פתאום לעוף ,ופנתה משם, היא ותינוקה הזיפני ושני עגילי הזכוכית. הנשים פינו לה דרך והנערות דחקו בה. איתן אסף את התכשיטים, סגר את הדוכן והלך .

בבוקר קם ונסע אליה, עם העגיל  בכיס חולצתו ועם   ג'ון וויין ,ג'ק פלאנס, וויאן לי ,מיה פרו ,קלארק גייבל, דירק בוגרד,קתרין הפברון ,המפרי בוגרט וג'וני וויסמיל –כל  גיבורי העיירה.

איתן עמד ליד הדלת  והעצב שלה עמד שם,כמו ריח. גניחות קלות יצאו מגרונו. הוא צילצל  בפעמון, אבל עדנה לא פתחה לו את הדלת , אף  שחש את בנוכחותה  מעבר לדלת.

פעם ראשונה בחייו חש איתן אהבת אישה מה היא  ,הוא עמד קרוב אליה, דלת עץ דקה חצצה  ביניהם, והוא  שמע את גרירת  את רגליה בתוך נעלי בית ,מאוושות את המרצפות . איתן חשב שהקולות שיוצאים ממנו עתה,  טבעיים לאהבה ושמח בהם. עדנה התקרבה לדלת, האזינה לגניחות האהבה. איתן נרגש ,חש אותה היטב ,מציצה בו מבעד לעינית,הוא  הרכין את  ראשו אל חריצי העץ בדלת, שהטביעו על מצחו  את  עורקיו   והמתין, אחר כך שב וצלצל בפעמון ,ומגרונו שבה ונמלטה גניחה  עזה יותר  ומשתוקקת, ושוב  הרים את ראשו ונשא אותו אל השלט  שעל הדלת וקרא ושינן  את שמה ,עדנה… עדנה… עדנה …עדנה…הרגליים שגררו ביאוש את נעלי הבית נעלמו מחזית הדלת, הוא פנה אל גרם המדרגות וירד בצעדים כבדים ומדודים, מדרגה אחר מדרגה , כמו ילד שלומד לספור מדרגות .

בערב, בדרכו  הקולנוע, עצר ליד ביתה, הדמים את האופנוע, ועלה אליה. הדירה של עדנה הייתה חשוכה ואטומה מכל עבריה .ליד מפתן הדלת הבחין שוב בעצב , זקוף כמו שומר סף.הוא מיהר ללכת משם, אבל העגיל, כמו לבו של ילד ,קיפץ בכיס חולצתו.

 

***

באותו לילה הגיעה עדנה להצגה שנייה  באיחור. איתן השגיח בה מרחוק, מגדילה את פסיעותיה   ,עטופה בשיער ,עיניה פעורות בתמיהה קבועה ופניה פתוחות, ולאיתן נדמה שהנה הן נוהרות אליו, ממהרות לרפא את הלב השותת. איתן מיהר לדלג מעל דלפק המזנון. והעגיל בכיס חולצתו קיפץ,דילג יחד איתו.  כשקרב אליה, האט את צעדיו. היא הגדילה את צעדיה, הביטה בשעון שעל פרק ידה, התעלמה מאיתן, הסיטה את שערה הרב מעל פניה ותנוכי אוזניה וחשפה עגילים תאומים לעגיל שבכיסו, רק שהתחלף צבעם,כאילו שהחליפו בגדים  לפני שיצאו איתה לסרט ,והם עתה טורקיזיים. תנוכי אוזניה רעדו, או שהיו אלה גניחות האהבה של איתן, שהרעידו סביבו את הכול .

הסרט התחיל לפני עשר דקות, אמר לה.

עדנה רק הנהנה בראשה.

שאספר לך את ההתחלה? שאל, אף שראה אותה נכנסת לסרט ,תינוקה של רוזמרי , שלוש פעמים . היא לא השיבה לו ,והוא המשיך לעמוד בדרכה,מתאפק לא  להציע לה את העגיל שבכיסו , מעדיף להביא אותו לביתה, כשיבוא אליה, והעצב בעל כורחו,יפנה לו דרך ,והיא תפתח  את הדלת.

רצה לשאול אם להביא לה פופקורן ? מה שתמיד שאל את הנערות שעמדו ליד הדלפק וחייכו אליו , וידע כי בתום הסרט הן ימתינו  לו בפתח הקולנוע ,עד שרינה תסיים לנקות ולאסוף את שאריות הפופקורן של הלילה.  עם עדנה  הוא פרפר , אבל הוא שאל אותה  אותן שאלות.

לבסוף התרצתה ובקשה פופקורן בקערית קטנה.

בלב מתרונן ,מילא איתן קערה ענקית ושלף פחית מהמקרר וחפיסת שוקולד וערם את הכל בידיים רועדות , אבל הפופקורן התהפך ונשפך והשוקולד נפל, איתן מלמל משהו  והתנצל ,עדנה חייכה   ועיניה הביטו בו פתאום ,כמו שתי דלתות  נסתרות שהתגלו פתאום . היא הסיטה את שיערה והתגלו העגילים הטורקיזיים על תנוכיה,  והניחה לפופקורן להתפזר סביבה , לשוקולד ליפול ולאיתן להתפתל במבוכה, לבסוף היא לקחה רק את פחית השתיה ,הניחה מטבע על הדלפק ,ופנתה לאולם הקולנוע ואיתן אחריה, הודף למענה את הדלת, והעגיל מקפץ בכיס חולצתו, נרגש ושמח לקראתה . הדלת שנהדפה תחת ידיו הכבדות, נפתחה לרווחה והסדרן צעק שהוא מכניס אור, ובאור שנכנס הוא חייך אליה ,ולא ידע שאת החיוך הזה שמר  למענה כל חייו . עדנה  עמדה  בתוך אלומת האור שהגיעה  מהמסך,והוא בצילו,  מבחינה בחיוכו , חיוך טוב ותמים של איש שלעולם לא יפגע בה . עצב רך  וריחני נמתח ממנה אליו ,והוא זיהה אותו ,נזכר  שראה אותו עומד ליד דלת  דירתה. היא  נצרה את החיוך בליבה ,וגיששה  בחשכה אחר מקומה הקבוע. איתן סגר את הדלת באי רצון ושב אל מכונת הפופקורן, והעגיל שבכיס חולצה הצהיל את ליבו .

בחצות סיים איתן את עבודתו וגרף לילדים של רינה את שאריות הפופקורן. כשרינה סיימה לנקות את האולם, שאלה אותו בזהירות אם כבר פגש את  הסינדרלה של העגיל  מבלוק  שלוש .

איתן חייך.

בחיים לא ראיתי את העיניים שלך ככה, העיזה לומר לו. הלכת אליה…הא?! תיזהר איתן. תשמור על השמחה שלך. לפעמים כשהיא הולכת, היא לא תמיד חוזרת. אמרה בדאגה ושתקה , גם כך, הרגישה שאמרה יותר מדי.

 

בלילות במיטתו ,השתעשע איתן בעגיל. משחיל את לשונו לתוך הפירסינג, היכן שנח תנוך אוזנה, מלקק  אותו ומשתעשע במנעול העגיל, סוגר ופותח, שוב ושוב ,עד שידע בעל פה את כל רזי העגיל, ואצבעותיו הכירו היטב את העריסה שעליה יושבות אבני הזכוכית האדומות. וחפן את העגיל בין כפותיו והניח אותו על לשונו, מנסה לחוש את טעמה של עדנה על העגיל, את טעמו של תנוח אוזנה,אבל הריח ,כמו הטעם ,התאדה וגווע בכיסו, נמהל עם הריח של אצבעותיו על הפופקורן .

איתן ייחל לעצמו שעדנה תשכב לידו. והם יעצמו את עיניהם בתשוקה, חשים זה את זה על פי תנועת האוויר בחדר, ויראו זה את זה בעיניים עמומות, מבעד לניצוץ האור הדק  שיכנס מחרכי התריס, ושיערה הרב יפרע על הכר, יגלוש על הסדין הלבן, יכסה את כתפיה הערומות ופניה לבנות, פתוחות אליו. היא תעצום את עיניה  ואיתן יפקח אותן אט אט, יתרומם על מרפקיו בערומו השחום,יביט בה, והיא תחייך, והעצב יניח לה… באיזה סרט ראה את הסצנה הזאת, ניסה איתן להיזכר. בסרטים רבים , שמע את קולו הדק של דויד, מבקיע לתוך האשליה.

 

בבוקר נסע אליה. וגם הפעם קיבל את פניו העצב, אבל איתן לא התעכב בגללו, חצה אותו בנחישות ,כמו שחוצים בסרטים את רוחות  הרפאים, דילג במדרגות, מדלג שתיים, שלוש, שתיים והעגיל קופץ , מדלג איתו, במדרגות .מתגעגע. איתן עמד ליד הדלת הנעולה והקשיב. הייתה זאת שעת בוקר מוקדמת, ולכן שמע רק את ההתרחשות בליבו. ונדמה לו שהוא שומע את קולה לוחש בקול שאיש זולתו אינו שומע, מתוך שנתה היא לוחשת, חשב, כדרכן של נשים שמרבות שתיקות, ולרגע התגנב בליבו חשד שהיא עומדת עתה מעבר לדלת ולוחשת לו .איתן הניף את זרועו, רצה להלום בדלת בכל כובד זרועותיו. אבל הדלת תחת זרועו נפתחה לרווחה בקלות , כמו מעצמה  ועדנה עמדה בפתח ,פניה אף הם פתוחים אליו. וזרועו עדיין תלויה באוויר.

כותונת לילה דקה על גופה ציירה לעיניו את מתאר גופה, שראה אותו תמיד עטוף שכבות שכבות בגדים, צעיפים וחותלות.כל כך  רצה להתכופף אליה, לחפון את הגוף הזעיר, ולעטוף אותה בגופו הגדול, שתחוש את השרירים תחת חולצתו, את חום הגוף המפעפע ,המחשב לפרוץ- לקרוע את עורו, והעגיל בכיסו מתרונן, דאגתו פוחתת, מתגעגע לתנוך אוזנה.

כשפתחה לו את הדלת ,היו שערותיה מעורסלות ברישול לתוך צעיף, ועיניה מצועפות עדיין קורי שינה, ותחת שיערה המעורסל,נחשף לעיניו  צוואר ברבור ארוך וצח, נח על כתפייםדקות  ורכות כשל ילדה . איתן עמד בפתח נכלם ונסער , שמט את זרועו והחריש.

זה אתה! אמרה וקבעה . אבל לא שאלה.

אני! התנשף בבהילות ושאף לתוך ריאותיו את ריח השינה, וכמעט חש באושר מחלחל לתוכו, עד שאמרה בקור, בנחישות- תחזור לפופקורן שלך!

ידיה הדקות משכו את ידית הדלת. איתן הניח את כף רגלו על מפתן הדלת. עדנה נעצה בו מבט רע. ואיתן פחד  ונרתע אבל המשיך לעמוד שם.היא משכה באחת את הצעיף ההודי שערסל את כובד שערותיה. הן התפזרו באיום על כתפיה כמו נשק שלוף, וכל גופה היה צבא שש להתקפה. איתן חש את מותניו משתנסות אלי קרב. ומיהר לשלוף את נשקו, שומע מליבו ומכיס חולצתו את קריאת העגיל. למה  אתה עומד ככה..תן לה אותי ,תן לה אותי, את האוזן, את האוזן… שלה, קפץ העגיל מפתחו של הכיס אל כף ידו הרועדת. עכשיו תן לה! לחש העגיל לתוך כף ידו, דוחק באיתן בתקיפות. היא אוהבת אותי, מכולם, רק אותי. גירד העגיל ודיגדג את כף ידו . איתן גרגר בהנאה .

למה אתה צוחק? שאלה עדנה בכעס. מה מצחיק פה?

זה הוא! אמר ופתח לפניה את כף ידו.

העגיל שכב על כף ידו הרחבה, בוש ונכלם בהתנהגותו, אך נרגש ושמח.

הוא שמח לקראתך. אמר לה.

העגיל!  היא אמרה .

מצאנו אותו מתחת למושב הקבוע שלך בקולנוע.

אצבעותיה הירפו מידית הדלת, ואיתן מיהר להדוף את הדלת ברגלו, נכנס וסגר אחריו.

עדנה המשיכה לנעוץ את עיניה באבדה שנמצאה, והעגיל על כף ידו נסער למראיה ונרגע להיותה. ריח חזק ,  עמד באוויר, הוא שאף את הריח לתוכו , ניסה לזהותו.ומצא אותו דומה לריח העצב בפתח הדלת,רק  חזק יותר, אולי מעורב בה, בבשמים שהיא מזליפה על גופה.  עדנה עמדה בתוך  הריח והביטה בעגיל המונף. הושיטה את ידע לקטוף אותו מידו. אבל איתן התקרב אליה ובתנועה מהירה של מי שהתאמן זמן רב בפתיחת מנעול העגיל וסגירתו, ענד אותו לתוך תנוך אוזנה העירומה. עדנה נרעדה תחת ידיו והרפתה. איתן הופתע מהתמסרות האוזן לתוך כף ידו,  ואחר כך התמסרותן של כתפיה, גבה, מותניה, זרועותיה. איתן התכופף אליה ונשק את אוזנה השנייה, ולרגע דימה שתנוכי אוזניה משיבים לו בנשיקה .

אני אוהב אותך ,עדנה. אוהב אותך, עדנה. לחש שוב לתוך האוזן הרפויה והפריכה והמתמסרת.

אך כעבור רגע ,כמי שהתעוררה מטיולה של מוכת ירח, הדפה את איתן מעליה . איתן נצמד בגבו לדלת שהספיק להדוף ברגלו , משך אותה אליו, אסף את גופה הקטן וחפן אותה לתוכו, נשק לה על פניה, לחייה, סנטרה, אסף את שפתיה  לתוך פיו ונשף ומצץ ונשק וליקק את לשונה ואת שיניה, ובלע בשקיקה את בשר שפתיה ורוקה, והיא שבתחילה דחקה אותו ממנה ונרתעה, שרבבה את לשונה לתוך פיו וגופה התאווה לו, רעב ונענה , ובתשוקה העיוורת, היא הובילה אותו לחדרה, והעצב כל אותו הזמן הקיף אותו והסתחרר סביבו . אבל כאן,איתה, העצב מנחם, הרהר בו , כשהיה מרוקן ורך ומנוחם.

 

עדנה הייתה המידאס של העצב!

כמו צחוק שמדבק , ככה זה עם העצב  שלה. ניסה איתן לתאר באוזני דויד את עדנה.

 זה  מדכא .אני הייתי משתגע. אנשים עצובים, זה לא בשבילי. איך אתה יכול?

לא ידעתי שאני יכול עד שפגשתי אותה, משך בכתפיו. אולי זה כמו שאנשים מתייחסים לשמחת החיים שלי, ככה זה עם העצב שלה. אותו דבר, רק הפוך. זה מצחיק אותך? אז תצחק ,דויד, אבל אותי זה  אפילו מדליק. אני יכול להריח את העצב שלה מכאן .זה מעורבב אצלה עם ריח הגוף. אני יכול לעצום עיניים ולהעלות אותו בדמיון. זה מטריף אותי.

התאהבת… לגלג דויד על בן דודו, ונימת קנאה התגנבה לדבריו.

אז  גמרנו עם החתיכות שיוצאות מהאולם ונועצות בך ת'עיניים ,כאילו  שפגשו ליד מכונת הפופקורן את הכוכב שראו על המסך לפני רגע, מוכר להן פופקורן.  אל תחשוב שאני לא יודע איך כל אלה גומרות אצלך את הלילה. אני מפרגן לך, אחי. אבל עכשיו אתה עם זאתי, העצובה והדיכאונית, שגם נראית לי- להגיד ת'אמת- חצי משוגעת עם ערימות השיער והבגדים המוזרים ,והעיניים שפתוחות כמו שתי דלתות שמישהו שכח לסגור אותן. והפנים הפתוחות האלה שלה,  כאילו שעוד לא המציאו את הבושה.

אתה לא רואה אותה כפי שאני רואה, אתה לא מריח אותה כמוני , אתה לא מרגיש אותה .

מה אתה יודע עליה בכלל?!

ומה אתה יודע שאתה מדבר כל כך הרבה ?! נטר לדויד ועצב זר חלחל לגופו , וכרסם לאיטו בחדוות הקטנות שלו .אבל הוא עדיין לא חש דבר , מלבד האהבה וההשתוקקות אליה.

 

השינויים אכן, לא אחרו ולהגיע. הנערות שיצאו מהאולם היישר אל הדלפק ,לראות את הבחור היפה של העיירה ולצפות לחיזוריו ,חדלו להתעקב ליד הדלפק  . וכמו בתוך סליל הסערה היה העצב כבר מקיף אותו ושומר אותו מפני החוץ, כמו הדונג בכוורת. בתחילה איתן חשב לנסות להרחיק מעדנה את העצב, וחשב שיוכל לו, היה מוכן להיות למענה הכל,גם קרקס וליצן, להטוטן ובדחן, דוב גריזלי מזמר ופילה מרקדת. כשהיה חוזר מעבודתו בקולנוע, היה משמיע לה את שאגת טרזן שלמד מג'וני וויסמילר, וצריחות שימפנזים קרביים. פעם הטביע עצמו בתוך הר פופקורן שהכין לה, ויצא מתוכו סנטה קלאוס,כמו שראה   בסרט . אילו רק יכול, היה שואב מעדנה את כל העצב והצער שהיא  ממאנת לדבר עליו, ורק מחרישה ולוחשת על פי העניין: לך ותבוא ותיקח ותקנה ותכין, תכנס ותצא, בוא אלי אהובי, מחמל נפשי. לפעמים לחשה לו גם- תינוק שלי, ילדי, פעוטי. פעם בישלה לו דייסה והמתיקה בדבש וביקשה להאכילו. והוא צחק ושמח, היה בזה  חידוש ומשחק. והוא הצטרף למשחקה ואמר: עכשיו תהיי את התינוקת שלי, ואני אחתל אותך ולפעמים גם  אקח אותך לעשות פיפי. והיא קמטה את עור פניה היפה וקישתה את גבותיה שנהיו קרובות זו לזו להפליא, נעצה את מבטה המסרב והתקיף והשאירה אותו בחדרה להמתין לה, והסתגרה בחדר השני שהיה ריק וחסר שימוש, כך לפחות אמרה לו ,וביקשה שלא יכנס לשם לעולם ,ולא יטריד אותה כשהיא שם. ועכשיו זה מה שנחוץ לה. איתן ישב בחדרה והמתין בסבלנות עד שירדה החשכה וכשצללים השתלטו על קירות הדירה, הוא קם ונסע למזנון הקולנוע למכור פופקורן,וקצת לנהל לדויד את העניינים . בחצות הלילה שב אליה, היא כבר הייתה במיטתה אפופת שינה, מדיפה ריח מתוק של אהבה ועצב, עטופה בשערותיה כמו בשמיכה שנסרגה מנוצות עורב. איתן נשק לה והמתין. אחר כך נרדם על ירכה החמה וחפן את אצבעותיו במפלי השיער.

ימים חלפו, וכבר התערבבו  לתוך שבועות, ושבועות כבר נספרו כחודשים, איתן ועדנה חפונים מתכרבלים זה בזה, כשני גורים המסרבים לגדול. אבל איתן כבר  רחוק מהחדווה שידע,דבק  בעיצבונה, מסובך  בשערותיה  ואובד בתוך העבר  הסגור  בפניו ,וגם היא סגורה , נעולה בתוכו במנעולים כבדים . והשמחה של איתן, אף היא כבר מצאה לה מחוזות אחרים .

באיזה קלות נעלמת השמחה .אתה מתאהב באישה עצובה, והופ היא נעלמת לך.

חבל לי עליך ,אחי. האישה הזאת לא בשבילך. אפילו סרטים הפסקתם לראות. ואני בשבילך ובשבילה התחלתי עם כל  הסרטים האלה,אבל  אתם נהייתם לי טרגדיה יוונית. אמר דויד בצער ויצא לבדוק את  מכירת הכרטיסים בקופה.

הקולנוע של דויד גרם לאנשים רבים  בעיירה לבטל את הכבלים.

תראה איזה קולנוע נהיה לך דויד,  הפרחת את השממה בעיירה . יש כאלה שנוטעים עצים ובונים בתים,ויש שמביאים סרטים. לא ישכחו לך  את זה בחיים .

אני אומר לך, קח אותה לטיפול, אני מכיר פסיכולוג אחד טוב שיעזור לה… רק שיהיה לכם טוב, אחי, אני רוצה שתהיה מרוצה באהבה שלך.

יש לה סוד, לחש איתן, ממתיק אף הוא סוד. אני חושב שזה קשור  למשהו שקרה לה, אני לא יודע. אולי תמיד הייתה ככה. אבל משהו משגע אותה, היא מתעוררת בלילות ובוכה. בשקט, בקולות חנוקים שאני לא אשמע. אבל אני שומע ומחזיק אותה בידיים כמו תינוקת.

היא לא מספרת ,לא מדברת?

לא, אבל יש בדירה חדר אחד ריק לגמרי. לפעמים היא נכנסת לשם, נועלת אחריה את הדלת ויושבת שם. בחלל הריק של  החדר, אני אומר לך דויד, ריק ריק. לא עיתונים, לא ספרים, לא טלוויזיה, לא אוכל, לא מים ואפילו חלון אין בו. אבל היא יושבת שם שעות. לפעמים אני מצמיד את האוזן  לדלת ושומע אותה לוחשת או  מזמזמת  שיר כזה עצוב ,שבא לך למות.וכשאני שואל אותה ,מה היא עושה שם,היא אומרת שהיא נרגעת בגלל הריקנות של החדר . זה מה שהיא אומרת.

אני חושב שזה יותר מזה, אמר דויד. תתחיל לעקוב אחריה ותראה .

אני חושב שראינו יותר מדי סרטים.

תודה שרובם  מהחיים.

אני לא יכול לעקוב אחריה . היא נותנת בי אמון. היא אוהבת אותי. לפעמים היא נוהגת בי כמו בתינוק שלה,  ואני ,שתמיד מחזיק מעצמי גבר. גולני, סנפלינג, סיני,האופנוע החייתי שלי, הבנות שמסתכלות עלי כאילו שאין עוד גברים בעולם… נותן לה לעשות ממני אפילו תינוק 

כשהיא הגיע לעיירה לפני שנה, נזכר דויד. אף אחד לא ידע מאיפה היא באה, עם מזוודה אחת קטנה וזהו. ושכרה את הדירה הזאתי בשיכונים של האתיופים. בהתחלה קצת התעניינו לדעת מי המוזרה שהגיעה, אמרו שגרה בגליל באיזה מצפה, נסעה להודו וחזרה לתל אביב, גרה בקומונה או באיזו כת, משהו כזה. ואז היא נסעה שוב להודו וחזרה, ומאז היא כאן כבר שנה. ככה היא באה,  עם הצעיף על הראש, הבגדים ההודים ומזוודה קטנה. ממש קטנה. מה כבר היה לה שם? בקושי אפשר היה  להכניס לתוכה תינוק. שמע אחי, אולי תעשו ילד, אומרים שיש נשים שזה עושה להן טוב, שאפילו ההריון משמח אותן.

כשדברתי איתה על זה, היא נכנסה לחדר הריק ונעלה את הדלת אחריה ולא יצאה משם עד למחרת.

לא מקנא בך, אחי. אמר דויד והלך לפתוח את הדלתות של הקולנוע ,ואיתן הפעיל את מכונת הפופקורן ואת מכונת הקפה. תושבי העיירה נהרו פנימה, וסרט חדש התחיל.

באותו לילה איתן איחר להגיע אל עדנה. בחצות, אחרי שכולם הלכו, ביקש מהמקרין שיקרין לו את הסרט החדש. ליבו ניבא לו רעות.

 

איתן שכב על המיטה הריקה של עדנה , פרש זרועות עצומות ואצבעות ארוכות  ותשעים קילו שרירים וגידים בריאים וחסונים, ועוד מאה ותשעים סנטימטרים של גוו  זקוף ובכה.

עדנה לא הותירה אחריה אף לא סימן למקום הימצאה. רק מילים בודדות שהשאירה לאיתן על הכר.

הוא שכב על הסדין שהתקרר מחום גופה, לפת את הכר ,ניסה לדלות מתוכו  את שארית ריחותיה, והדמעות שבו ופרצו. עדנה עדנה עדנה, לחש, צעק, צרח, הוציא מהמיית ליבו את שמה בקולות נועזים, כפי שלא העז בנוכחותה. ונזכר בחדר הריק,אולי היא שם, מסתתרת, מתלוצצת איתו…היא אוהבת לפעמים לשחק איתו כמו עם ילד . הוא הרים את כל שריריו וגובהו, ומשקלו ופניו הרטובים וכל גופו נשא כאב ,ועצב שנהיה לו בן לוויה ותפס כבר את מקומם של החדווה והקלילות , זה מה שהיא משאירה לי!הלם באגרופו על המזרן הריק. עצב!

הוא התנדנד וכשל לתוך החדר הריק. שום סימן לא השאירה לי .המנוולת העצובה ,דיבר  אל עצמו  וההד שב אליו ריק ועצוב , המנוולת העצובבבבההה… עדננננההה… עדננננההה… איפה אתתתת….

עדננננהההה…..עדננננהההה…..איתן היכה והלם בקירות החדר, ומרצפות נעו תחת רגליו היחפות. הוא קרא בשמה, ושמה מילא את חלל החדר עד שנדם הקול וההד, ואיתן שמע בבירור רק את מדרך רגליו על המרצפות הרעועות. לא היה דבר לשאת אליו עיניים בחדר. הריקות  הייתה כה גדולה ,שפשט מעצמו ריקות על ריקות. אבל ריקנות לא הייתה בו, כאילו  הייתה הריקות מלאה באיזו מלאות אחרת, שאיתן חש את נוכחותה בתוך החדר והריק . רגליו נעו מעל למרצפות שבטבור החדר, וגופו התמלא והחדר התמלא. איתן ישב על הרצפה והניע באצבעותיו את המרצפות השבורות. אצבעותיו לעו ונעו בחריציהם, הוא נשען בזרועו ומרצפת אחרת התרוממה אליו חזרה ,כמו קרוסלה זעירה , זזה ונחלצה  ממקומה, וזאת שלידה נשמטה, והשלישית, שלא הייתה לה מרצפת תומכת, התנודדה על צירה. בור קטן נפער, והחדר התמלא סוד.

חבילה עטופה בד הייתה מונחת בתוך בור, שנראה כי נחפר במהירות בעזרת כלים ביתיים .בידיים רועדות איתן פתח את החבילה. ובליל זיכרונות  נשאבו ממוחו וליבו עמד לפקוע.

מתוך פיסת הבד נשמט שלד גופו של תינוק שגודלו כגודל אגרוף כף ידו, ועימו נשמט לתוך הבור, חריט בד. איתן פרם את החריט,ושלף מתוכו דף שקופל במהירות,  ברכיו רעדו .הוא זיהה את כתב ידה: "…החדר הזה סיקרן אותך תמיד, רצית לדעת למה ברגעי הקשים אני מסתתרת כאן, עם בני ,שאיש אינו יודע על קיומו ואי קיומו, איתן אהובי, רציתי לספר לך. הו אלוהים, כמה פעמים זה עמד על לשוני, אלוהים עדי, כמה פעמים רציתי להביא אותך לחדר הזה, לפתוח לפניך את הקבר של בני, עוברי. אבל לא היה בי הכוח. כמה אומללות הענקתי לך . כמה אושר יכולת להעניק לי, לולא העצב שדבק בי מאז ננטשתי, מאז שגיליתי את ההיריון ואחר כך איבדתי אותו. כמה עצבות הענקתי לך. אתה חושב שלא הרגשתי איך אני הופכת את החדווה שלך לאבל , ואת שמחת החיים  מעוררת הקנאה שניחנת בה, לדאגה .איתן אהוב נפשי, כל כך רציתי את בני, וקיבלתי אותך. אבל לא ידעתי לשמור עליך ולהעניק לך מאושר. ולנגד עיני ועיניהם של כל תושבי העיירה דעכת, ונהיית צל  ,זיכרון קטן של אושר .ודויד אומר לך, ואומר, אבל אתה לא רצית לשמוע אותו .אבל אני שמעתי הכל , והלב שלי נקרע בשבילך. ככה  אני, כל  מה שנוגע בי הופך  עצב. אמרת לי שאני מידאס של העצב . אתה צודק ,איתן, אני המידאס של  כל העצבונות .

אני יודעת  שבמוקדם ובמאוחר תקרא את המכתב הזה. אבל אז כבר אהיה רחוקה.

שלום אהובי, ואנא ,טמון את גופת בני בכל מקום שתבחר ,אין בי  כוח לעשות זאת, ולפזר עליו עפר. 

כתוב על קברו, תינוק אלמוני… או מוטב שלא תכתוב  דבר.

איתן לא השגיח בשעות שחלפו. אבל כשיצא מהחדר כבר התמלאה  הדירה  צללים כבדים . הוא ניזכר בחלום שהביא אותו אליה, את  פניו שלו בגוף התינוק, במנשא שעל בטנה. והוא התגעגע לליטופיה, כיצד הייתה מאמצת אותו אליה כאילו היה זה הוא. העובר השלדי הזה. הוא אסף בזהירות את תינוקה לתוך המזוודה הקטנה שמצא בארון הבגדים הריק. נעל את דלת החדר, קרע את דלת הכניסה, הכניס את המזוודה הקטנה לתא המטען באופנועו ,ונתן לרוח לעשות בו כרצונה. אט אט חש את החדווה  מבקיעה  מתוכו קמה,מתרוממת  ושובה את ליבו. והוא נשבע לחדווה ולרוח שהכתה בפניו ,ולעדנה במרחק, שעוד ימצא אותה וישמח אותה ויעלה צחוק על שפתיה, ויחד הם יקברו את שלד תינוקה. והבטיח לעצמו ולרוח שנשאה אותו, כי לסיפור הזה יהיה סוף טוב.   

מתוך "נשמות תאומות", גוונים, 2007