ציפי שחרור סופרת, משוררת ועורכת, ומנחת סדנאות שירה,פרוזה ועריכה
לנטנה
בני התמוטט ליד מכונת היציקה. מוש מצא אותו שרוע על בטנו והפך אותו בזהירות , כפי שסיפר לרחל 'בשבעה', ושב לספר גם באוזני מנחמים רבים שהוסיפו להגיע לבית של בני .ובאוזני רחל אף הוסיף לתאר איך מצא אותו , כחול כמו החולצה. ומבלי שהתכוון, ובודאי לא ב'שבעה' של בני , נעץ את עיניו בשדיה שהתרוממו מבעד לאריג הדק של חולצתה הכחולה, ומוש לא הצליח באותו רגע ,להפריד בין הדימוי לתכולתו .
רחל התעלמה ממבטיו ונענתה ללחיצת ידו הרפויה ,תודה שבאת,תשב, תטעם משהו, הצביעה על עוגיות האבל המלוחות זרויות שומשום ריחני שאפתה אימה ל'שבעה'. מוש נבוך, מיהר להוליך את המבט הבוהה משדיה אל העוגיות . וכדי להסיר את המבוכה שהסמיקה את לחייו ואת עיניו הבוהות בה ,אמרה לו , בני, תמיד דיבר עליך טובות , היה מזכיר אותך המון. מוש התרגש ורצה לשאול אותה ,מה בני סיפר עלייו . כיון שלא היה רגיל לדבר על עצמו, ודאי לא עם רחל ,אשתו היפה של בני ,ועוד בימי השבעה שלו,החריש, והצטער שלא הצליח להסתיר את קורת רוחו, כי רצה להראות לכולם שהצער שלו על בני עמוק ואמיתי . בני היה חברו היחיד במפעל ובעיירה כולה ,והוא אהב אותו ואת טוב ליבו. לא פעם לווה ממנו סכומי כסף קטנים. וכשהלווה לו ביקש שלא ידבר על זה ,רחל שונאת שאני מפזר את החסכונות .
מוש הביט בעוגיות האבל שהציעה לו רחל, והרהר גם בהלוואה האחרונה שבני נתן לו, ועכשיו הוא צריך לומר לה ,מה שתמיד אמר לבני, אל תדאג בני, אני אחזיר לך הכל , אתה יכול לסמוך עלי .בני לא דאג, הוא סמך על מוש , ועכשיו שנשארה לבד עם שני ילדים,הוא יחזיר לה מיד את כל ההלוואה ,ובבת אחת,מיד אחרי השבעה . מוש השתוקק לשאת את עיניו ולהביט בעיניים היפות של רחל, שהן עכשיו פנויות ויחפות , אבל הוא חשש להתיק את עיניו מהעוגיות שמא יפגשו שוב בשדיה הכחולים .
אז 'שבעה' עכשיו, אז מה? התקומם ליבו, ב'שבעה' נמחקות תשוקות?! דוהים רגשות?! והמתים…כבר מתו…ובסוף כולם ימותו. אני רוצה לחיות,עכשיו . צעקה אילמת הלמה ברקותיו,וליבו מיהר לפעום .
וגם אני אמות וגם רחל וגם השדיים האלה יצטמקו יום אחד וימותו ,וגם העיניים שלה יהיו פעם חורים ריקים, ומשהו בו התרונן מעט ,והוא חש אפילו חיוך מזימתי זוחל על פניו . מוש התבייש במחשבותיו ובעליצות שנכנסה בו לרגע אחד. הוא שמט את פניו ,מהעוגיות אל השטיח. בינתיים נכנסו מבקרים חדשים, מהמועצה המקומית ומהמפעל ונישקו את רחל וחיבקו ומילמלו מילות ניחומים . רחל שבה והזילה דמעות חדשות רעננות, לכל אחד העניקה דמעה ,על פי מילותיו וצערו וקרבתו לבני , אבל הכל דיברו בעיקר על טוב ליבו של המת ונדיבותו. והגידלו לתאר זוג שכנים שסיפרו,יחד, מתחרים ביניהם, איך פעם כשהיא- האישה – כרעה ללדת, קם בני באמצע לילה קר במיוחד, כי המנוע שלהם קפא. והוא, שהייתה לו הנעה קדמית, הסיע אותם לבית החולים. ורחל התרגשה ונזכרה, שזה היה זמן קצר אחרי שבנם עידן נולד, ואיך שהשנים חולפות, צקצקה בשפתיה הורודות, שמוש היה עכשיו ,ללא היסוס , לו רק היה לו אומץ,מתכופף אליה ומנשק אותן בחמדה. והשכנים שרצו בתחילה לדבר על בני , נהנו יותר לדבר על בנם, וכמעט שכחו שכל השיחה התחילה בטוב ליבו ונדיבותו של בני. והם האריכו בסיפור מיגע על הלידה של הילד, שהוא עכשיו בין שלוש עשרה. רחל רמזה להם בעדינות שיחזרו לדבר על בני . השכן הנרגש היסה את אשתו ושב לדבר בשבחו של המת , שנכנס איתם לחדר הלידה, ועד היום הם לא מבינים איך זה שבבית החולים הרשו לשני גברים להיות נוכחים בלידה. הוא בטח המציא להם סיפור, ניחשה רחל.והשכנה , כדרכן של נשים רבות, רצתה להמשיך ולספר על לידת בנה, נכנסה לדברי רחל ולדברי בעלה, ושחזרה את הלידה שהתרחשה גם לעיני בני. כאילו שלא חלפו מאז שלוש עשרה שנה. בני היה גבר , האיש נכנס לדברי אישתו, אהב לעזור , צחק. עד היום הג'ק שלו אצלי בבגז',בחיי, שכחתי להחזיר לו. מוש נזכר שוב בחוב שלו לבני דנין ,כבר שנה. והבטיח לעצמו שעד פסח הקרוב יחזיר לרחל הכל .
רחל נאנחה והרימה מעט את קולה שכל הנוכחים בחדר ישמעו: כל מי שנכנס לכאן מספר שהוא חייב לבני הטוב שלי משהו, נראה לי שאצטרך כל חיי לאסוף את החפצים וההלוואות שבני פיזר. המנחמים שתקו, לא רצו להוסיף כאב על כאבה. והיא צחקה צחוק קצר וחרישי . הג'ק, אמרה ,נו מילא, שישאר אצלך ,אני ממילא לא יודעת להחליף גלגל. הסיפורים על טוב ליבו זרמו בשבעה, כמו הבירות שלגם עם כל אחד בפאב המקומי וחבר אחר במפעל שהקשיב לשכן עם הג'ק ,ניזכר שהוא לעומת זאת ,חייב לבני את הגלגל ספר. האחות של בני ,התאלמנה לפני חמש שנים, סיפרה ובכתה ללא הפוגה,איך בני התעקש לממן לבתה את הלימודים באוניברסיטה. מי יודע מה עוד הוא עשה. כזה היה בני, נאנחה רחל , ושילבה את זרועותיה העדינות . את הסיפורים הכי נעימים סיפרה אימא של בני . מוש היה שם כשספרה אימו על ילדותו, שכבר אז אהב לעזור לכולם. ככה גם לי עזר, הוסיפה והיכתה על חזה ,ועכשיו מי… חפנה את פניה בידיה. ואחותה ישבה לידה וליטפה אותה וניחמה .
מנחמים חדשים הוסיפו להגיע .העייפות כבר נתנה אותותיה בפניה היפות של רחל , ובכל זאת המשיכה בחיוך חרישי, ללחוץ ידיים ולהתחבק,ולקיים את כל מנהגי האבלות הנהוגים בעיירה. לפעמים המבקרים נגשו גם לעידן ,בנה הצעיר שישב בקצה החדר,עלעל בעיתונים והתעלם מהאנשים שנכנסו. ואילו ערגה,ביתה הבכורה ,נכנסה ויצאה מהחדר באי שקט ובקוצר רוח מהמבקרים שהציפו את ביתם ,ולא חדלה לדבר בטלפון . רחל עקבה אחריה במבט מתחנן , ואילו בתה השיבה לה מבט מתגרה ומאשים.רחל, רמזה לה שתניח לטלפון , שתענה לאורחים שפונים גם אליה לנחמה . הרמיזות של רחל רק הגבירו את כעסה ולבסוף קרעה את מסך הלחישות ,ודבריה חצו את החדר: מה יש ?צעקה, יש חוקים איך אני צריכה להתנהג? והמנהגים הפרימיטיביים שלך, הטיחה באימה בטינה גלויה ,וכדי להכעיס ,לחצה על שלט הטלויזיה הכבויה. אמא של רחל שהגישה אותו רגע קפה למבקרים חדשים שהגיעו ,חיבקה את נכדתה וכיבתה את הטלויזיה, ערגה הדפה אותה ,וגם את פרימיטיבית מטומטמת… פניה של רחל האדימו מכעס ובושה והמבקרים ביטלו את דבריה באוזני רחל , ויחסו אותם לכאב על מות אביה. רחל קפצה את שפתיה ומוש ניחש את מחשבותיה.לפעמים ליד המכונה , בני היה שופך את ליבו לפניו , וסיפר על ערגה, גיל ההתבגרות שלה אמר לו, עולה לנו בבריאות, במיוחד לרחל. סיפר על המריבות ביניהן, ואמר שרחל לא מתמודדת עם השינויים שערגה עוברת עכשיו.
מוש חשב שהגיע הזמן שילך,אבל הוא נשאר לשבת ,יותר מכל המבקרים שהגיעו אחריו וכבר הלכו.מתקשה להפרד מרחל ,מילדיה, מבני ,שלא חדלו לדבר בשיבחו ונאמנותו לרחל. מוש הרכין את ראשו מול השקר, בעיקר כשראה גם את זיוה, הפקידה של הבוס,בין המנחמים .ומדי פעם הרים את ראשו והציץ בחזה השטוח והעצוב של זיוה , ולא הבין מה מצא בני בדחלילה השדופה , כשיש לו בבית את רחל אלת השדיים השמחים והאיברים הדשנים שכל הגברים בעיירה היו שמחים להתכבד בהם.נזכר בתירוצים שהיה ממציא לרחל על שעות נוספות שקיבל במפעל ,רק כדי לכופף את זיוה על השולחן של הבוס, לאחוז בעגבותיה הצנומים ולהכנס לתוכה, ובשביל הנקמה המתוקה , מתיישב על כיסא המנהלים של אפי , במכנסיים מופשלים , ונותן לזיוה, לדהור מעליו בפראות ,שעה שהוא לוגם מהוויסקי שאפי שומר במגרת השולחן .מוש לא הבין למה בני רואה במעשה הזה נקמה , אפילו שאפי ,הבוס, ובני צריך לעבוד בשבילו.ואיזו נקמה הוא כבר מפיק מה זיון עם הדחלילה הכי מכוערת במפעל . בני נהנה גם לדבר עם מוש על התנוחות שהם מאלתרים על הרצפה ועל המזגן…
מוש המשיך לשבת גם עם המנחמים החדשים שהגיעו ,אף שהרגיש שהגזים בזמן ובטעם הטוב ,בעיקר כמי שהיה רק חבר של בני ,ולא קרוב משפחה.
לבסוף קם ופינה את מקומו לאנשים חדשים שנכנסו, וביקש להיפרד מרחל. עיניה הגדולות הביטו בו, והוא דימה שהוא קורא בהן רמיזה או רצייה שהיא ,אך לא היה בטוח ,אם מהירהורי ליבו הוא רואה . אולי אחרי ה'שבעה',אולי אחרי גילוי המצבה, אולי אחרי שנה .אני צריך להמתין , חושש שמישהו ישיג לפניו את רחל , וחש שלא ירחק היום ומהר מאוד תמצא לבני מחליף. ועמוק בליבו הרגיש שרחל לעולם לא תבחר בו , אבל הוא הדחיק והשכיח מליבו את הידיעה הברורה הזאת , והמשיך להגיע לכל ימי השבעה וגם אחרי , השבעה ,ימים רבים. ואף ששמע את הרכילויות במפעל , וראה בהלוויה של בני ,יחד עם רבים מתושבי העיירה,את הבוס אוחז בידיה, מתחכך בה. מי שאינו מכיר את אפי, עשוי לחשוב שזאת הייתה מחווה מתחשבת ואוהדת של בוס שהעריך את העובד המסור , שמת על משמרתו במפעל, ועתה,הוא מוקיר ומעניק תשומת לב מיוחדת למשפחתו. מוש הכיר את אפי, כפי שהכירו אותו רבים במפעל ,אפי לא יעניק אהדה או עזרה כלשהי למי שלא יזכה אותו בתמורה ראויה.
לאחר ההלוויה ובמהלך ה'שבעה', ביקר אפי את רחל כמעט מדי יום, נושא בידיו שקיות עמוסות מצרכים. וגם ב'שבעה' ראה את אפי אוחז את ידיה, במחווה של נחמה ,ובגלל השבעה ,זה גם נראה כך ,ולכן לא חשש לאחוז בידים של רחל גם בפעם היחידה שאשתו הגיעה יחד איתו. ביום השביעי הגיע מוש לסלון האבל של רחל ,כמו בכל ימי האבל ,הפעם עמד ליד מפתן הדלת ולא נכנס , עיניה של רחל היו יבשות ונוהרות וגם איפור קל היה משוך עליהן.ואולי לא קל ,כי עד מפתן הדלת נראו הקוים השחורים מתחת לקוי העפעפיים ומעליהם והריסים המשוכים והצלליות המדגישות את עיניה הירוקות ,ואפי שוב היה שם , קרוב יותר מתמיד ,כמעט נושם אותה ,והיא נינוחה ורגועה על כורסת השבעה ,שמיעטה לקום ממנה כל ימי השבעה, והכל שם משרתים אותה ומגישים לה ומנחמים ומרעיפים אהבה , ואפי יושב מולה, מלטף אותה בעיניו , מגיש לה את הקפה שאימה הניחה לפניה , בוחר למענה את פרוסת העוגה הנאה שפרסה לה. ומנסה לבדח את רוחה, וניראה שהדבר עולה בידו בקלות. היא מחייכת אליו בעיניים זוהרות ולרגע נפלט מגרונה גם צחוק קל, אבל היא ממהרת לחנוק אותו בממחטה הנאה שאחזה בכף ידה. ועל אף האווירה הנעימה ששרתה בסלון האבלים ,נדמה שחש אצלה גם אותות של קוצר רוח לזרם המבקרים שהמשיך להגיע גם ביום האחרון . מוש הביט בזוג השמח ,ותהה ,אם בני ידע על אפי , אם רחל ידעה על זיוה .
נשים תמיד גרמו למוש אי נוחות, והוא מעולם לא מצא אחת להתאהב בה, מלבד ברחל , אבל היא הייתה אשתו של החבר היחיד שהיה לו בעיירה . עכשיו שבני מת, הוא לא יוותר . ואפי , הוא כבר יראה…
ימי ה'שבעה' חלפו, ועוד ימים ושבועות אחריהם באו והלכו,ולחייה של רחל מאדימים ופורחים , גופה תופח ,שדיה זוהרים וצוחקים ומקפצים עם צחוקה . מוש מבקר בביתה לעיתים קרובות, ואף מתקבל בשמחה –ה'חבר הטוב של אבא', היא ממהרת להציב את מקומו. ערגה ועידן מחבבים אותו אולי בשל קרבתו הרבה לבני אולי בגלל נמיכות רוחו המרוחקת ,ונוכחותו הקלושה שאינה מאיימת על הבית .
מוש מתנדב בשמחה לסייע לרחל , לבקשתה ,מסיע את ילדיה לחוגים, לבתי הספר, לחברים .והם כבר מתקשרים אליו מכל מקום , מבקשים,וכבר דורשים בתוקף שיבוא לקחת אותם בכל שעה , גם אם נאלץ להקדים ולצאת מהמפעל ,והוא שמח לשרת לעשות,להסיע ולסייע למשפחת דנין ,עד שנהייה הדבר אצלם מובן מאליו וגם הרגל ,וגם אצלו .ילדיה שלא מצאו תואר אחר לאיש שמטיב עימם, כינו אותו 'דוד מוש'. רחל שמחה על העזרה הגדולה שנפלה בחיקה ומתפנה לענייניה. עם הזמן נוספו למוש תפקידים נוספים, רחל מבקשת שבדרך עם ילדיה הביתה, יעצור במרכול לאסוף ארגז מצרכים שהזמינה, והוא עובר שם ואוסף את מבוקשה. ובפעם שאסף את ערגה מחוג לבלט , רחל ביקשה ,שבדרכו יעצור איתה אצל רופא השיניים שיחזק את הברגים בגשר של שיניה, מוש עושה גם את זה ברצון, משרת את אהבתו. רק תחלוף השנה ,הוא מבטיח לעצמו , מתעלם מהבוס .אולי כמו אשתו וכמו בני וכמו הבעל של זיוה… מוש ממשיך לתכנן את עתידם חורק את שיניו ומתנחם- הבוס בכל זאת נשוי בעבותות ,הוא לא ישליך את אישתו, כי יחד איתה יאלץ להשליך את המפעל ואת כל הכספו.
מוש שמעולם לא הוליד ילדים ומעולם לא שהה במחיצת ילדים, שמח בשני ילדיה של רחל , סקרן לרגש הזר הזה לעשות למען ילדים, אף שאינם שלו ,עושה מרצון למענם, למענו ,למען בני הטוב ,לעתידו המשותף עם רחל ,שהוסיפה ובקשה ,שבדרך לחוג של עידן יביא את השמלה שלה מהניקוי. הוא שמח על המשימה החדשה ,וכל הדרך מרחרח את ריח הנקיון משמלתה, ומצטער שלא בקשה שיקח את השמלה גם לניקוי, כשעדיין הכילה את ריחותיה , ומתנחם בדמיון שהעניק לשמלה ,כשהיא מלאה בגופה. בדרך הוא קונה להם אבטיח וענבים וגלידה ,ולרחל בקבוק יין אדום מעינבי הגולן שראה שהיא אוהבת ופיצוחים וקפה קלוי וריחני מהבדואים באיזור, ונכנס אליה מבלי לצלצל בפעמון, ומוצא אותה צופה בטלויזיה ,כבר נחה מעיסוקיה, ורגליה הארוכות חשופות ,מונחות בפישוט מרושל ועייף על שולחן הסלון, והיא מסמנת בידה ,מורה לו להניח במטבח את המצרכים. יש קערות בארון השמאלי, מפקיע למענו שנייה אחת מהמרקע. מוש כנוע ,הולך בעקבות בקשתה למטבח, היא לא טורחת להסתיר את רגליה הגלויות, ליישר את הכותונת שמעליה, כאילו נכנס לארמונה סריס.
הבאתי יין, הוא אומר, אדום כמו שאת אוהבת.אותו יין שראה אותה לוגמת בחברת בעלה, כשהצטרפה אליהם לפעמים לפאב המקומי . הוא שתה בירה, היא לגמה לאיטה יין אדום, תמיד ,יין משובח,בגביעי קריסטל תפוחים מעוגלים. מוש הכיר את טעמה הטוב והתחיל להתקין עצמו לקראתה , ליום הגדול שיבקש את ידה , עתה שהתפנה מקום לצידה. לועג בליבו למקום הצר של הבוס בחייה. מוש מביא מהמטבח שני גביעים. הוא מגיש לה אחד בלב רוטט ,נשתה ? הוא מציע חושש .היא מחליפה רגל מעורטלת ברגל .
אחר כך מוש, היא אומרת לו. חופנת את פיה הוורוד ומפהקת לתוך כף ידה.
מוש מביט בכפות רגליה העדינות שצפורניהן עשויות בקפידה וצבועות לכה אדומה, רוצה לגשת אליהן להושיט את זרועותיו הארוכות מתוך כתפיו השחוחות ,למשוך את הכפות אליו, להצמיד אותן לחזהו ולעסות אותן ברכות ובעוצמה, כמו שהוא עושה לבחורות המזדמנות לביתו לעיתים רחוקות – אוסף את כפות רגליהן ומעסה אותן עד שהן נעשות רכות אליו ומתרצות, מנומנמות ומתמסרות .עכשיו רחל התאלמנה ,ועדיין לא מצא בליבו אומץ להציע לה את עצמו , מלא יראה מפניה ,לכן מציע בינתיים את שרותיו ,לה ולילדיה. אם היתה מרשה לו, היה מתנפל על כל אחת מעשר אצבעותיה, מטפל בהן אחת אחת, עד האחרונה והקטנה שבהן.מעסה ולש אותן, מדגדג ומושח אותם בשמן ריחני ,דוחף אותן לפיו לועס מלקק את הבהונות והזרתות , והיא תצחק, אחר כך תאנח , אחר כך תשתוקק אליו.
הייאוש והבדידות כרסמו במוש מדי יום .בלילות ראה אותה בדמיונו עם אפי ,הבוס והתייסר ,בבוקר נרגע בקפה מר שלגם , וסולח לה ושב ואומר לעצמו ,כמו בכל הבקרים ,אני צריך לתת לה זמן, העיירה קטנה,
ושב להתנחם בנשואי הנוחות של הבוס, ורחל אלמנה טרייה וחדשה, אף שלא בלטה בגינוני אבלות. ובינתיים נושא את המצרכים מהמרכול- מחליף את השליח האיטי, מסיע את ערגה לחברותיה,מתקן בחצר את האופניים של עידן , מנפח לו את הכדור,וכשנכנס לשטוף את ידיו ,או להביא את המצרכים למטבח, היה שב ומוצא את רחל, שרועה על הספה מול הטלוויזיה, לעיתים במכנסיים קצרצרים והדוקים, מורחת בנדיבות לכה אדומה על ציפורני רגליה המורמות אל מעקה הכורסא, ושיערות הערווה מציצות מקצרצרות מכנסיה המתרחבים קמעה בין ירכיה המוצקים, מזמזמת את שיר הפתיחה של סידרת טלויזיה שזה עתה התחילה, מזכה אותו במבט שכבר הכיר ,ובתנועת יד עצלה ,מורה על המקרר או על ארונות המטבח, או מושיטה את זרועה לסמן לו שערגה בחדר ,ויש למהר לקחת אותה לחוג ,היא כמעט מאחרת,אומרת, דוחקת בו לקחת אותה מהר מהר וגם את עידן, לכדורסל . מוש אומר לה ,שאין מה למהר ,ערגה אף פעם לא מאחרת .גם עידן לו,רחל מתעלמת מדבריו ומאיצה בו ובילדיה ומושחת את רגליה וירכיה בשמן, וריח מתוק של פרחים ושקדים ממלאים את החדר. מוש רוצה להשאר שם בו עוד קצת .אם רק תרשה לו ,ימרח לה במקומות שידיה אינן מגיעות ,ישמח גם לשפשף, לעסות ולהביט בעיניה היפות , עד שתסתיים שנת האבל. הטלפון מצלצל , היא לא מרימה את השפופרת,אף שסיימה למרוח גם את קרסוליה וכפות רגליה. היא יושבת וממתינה בקוצר רוח שיצאו.
מאז ה'שבעה',לא הבחין מוש בדמעה אחת שתרטיב את עיניה המאופרות, ושערה מאז ,תמיד עשוי היטב. במפעל מדברות הנשים על השעות הרבות שרחל מבלה במספרה, צובעת ,מנפחת וקוצצת. מוש עומד ליד המכונה במפעל, במקום שם התמוטט בני ומחריש, וכל מילה על רחל מפלחת ומשחיתה את ליבו. מעולם לא לקח חלק ברכילות של העובדים ובהווי המפעל . פעם ניסו למשוך אותו בלשונו, ואמרו שראו אותו, לא פעם יוצא ונכנס אליה, מסיע את ילדיה ,נושא את מצרכיה . ושאלו אותו , כמו להכאיב, אם ידע שלמחרת 'השבעה' רחל נסעה עם אחותה לחנויות הבגדים היקרות בכיכר המדינה בתל אביב. מוש שתק. וחרק בשיניו ולא רצה האמין . אבל כל חלק בגופו ,מתחת לסרבל האפור והמיוזע ידע ,שאם אכן נסעה ,לא למענו נסעה לרכוש את הבגדים היפים , ליבו נחמץ ואגרופיו נקפצו בתוך כיסי מכנסיו.
בתחילה שיבחו חבריו לעבודה את העזרה שהוא מגיש לאלמנה וילדיה, וראו בזה מעשה של טוב לב וצדקה, אף שהיה ידוע לכל הסוד הגלוי של רחל ואפי ,אך ככל שנקפו הימים והחודשים , חדלו לייחס את הצער הפרוש על פניו ,לאובדן חברו.
החיים בעיירה הקטנה שבו למסלולם וגם חדלו לעסוק במוש ורחל, ובאפי ורחל. אנשים שאהבו את מוש ולפעמים אף ריחמו עליו ועל בדידותו,ורווקותו המופלגת בעיירה ,שמחו שמצא משפחה ובית ללכת אליו . אנשים רבים בעיירה חיבבו את מוש , שהיה שקט ונוח,ומעולם לא בלט בדבריו ומעשיו ,ולא בחן ובקומה, כתפיו תמיד שחוחות, ועיניו הקטנות מתרוצצות ללא הרף מאחורי משקפי קרן עבים , חיוכו הטוב עורר חיבה, וקלסטר פניו צעירים ורזים , אף שכבר עבר את שנת הארבעים, שיוו לו מראה נערי ואהוד כבן לוויה נטול תחרות. תכונות אלו הם שהותירו אותו רווק מזדקן ואפרורי והפכו אותו תמיד לידיד, מועיל,משרת ומושיע. פעם ראשונה בחייו רצה יותר ממה שביקש לעצמו אי פעם,מוש רצה לישון במיטה של בני ולהתעורר לצד אישתו . ילדיו של בני אהבו את מוש , ואם הדבר היה תלוי בהם, היו בוחרים בו לאב, מכל אנשי העיירה. אך פרט לחיוכים, קפה ומילמולי תודה, רחל לא הציעה למוש דבר ולא זיכתה אותו ברמז של חיבה ושבה להרגליה, חוץ מצחוקה,חשב מוש, שנהייה מתפרץ וקולני . ואפילו אימצה לה בדיחות שהייתה מספרת לחברותיה בטלפון , וראשונה לפרוץ בצחוק. מוש לא היה היחיד שחש בתמורה שחלה בה, ובמפעל אמרו הבנות שבחייו של בני הייתה רחל מאופקת, ומאז שמת נהייתה התנהגותה גסה . מוש שומע ושותק. את הבוס הן ממעטות להזכיר, ורק ברמזים נלחשים הוזכר , חוששות למקום עבודתן במפעל.
שנה חלפה מאז שמוש מצא את בני שרוע מת ,על יד המכונה .ועדיין לא מוצא בליבו אומץ לגשת לאלמנה ולפתוח בפניה את ליבו , שנתו בלילות נודדת . בעבודה הוא פוסע סהרורי, אינו מבחין בין הידיות המפעילות את המכונות, והוכנס בדממה לרשימת המפוטרים במפעל . מוש חדל גם להתגלח ומיעט לאכול, ולפעמים שוכח להחליף את בגדיו , הוא רזה וכחש וקומתו נדמה ,שנכפפה יותר .אם נרדם , חלם שהוא המעלה על שפתיה של רחל את בת צחוקה המתגלגל ,שהוא שומע מחדרה ,שעה שהוא פורק את המצרכים במטבח או ממתין לערגה ליד הטלויזיה הדולקת, או מתקן את האופניים של עידן בחצר האחורית, מתחת לחלון חדרה .מוש אינו זוכר אם אי פעם העלה צחוק בפניו של מישהו.וליבו נסוג,נכלם. בדיחות שסיפר, אם סיפר אי פעם, התקלקלו תמיד ברגעי הצחוק או הפכו לחידות משמימות.
בני היה האיש היחיד שאהב את מוש באמת ובתמים, ללא רחמים וניע ראש סלחני של הבנה , הוא ידע להעריך את יושרו, והיה אומר לעובדים איתם במחלקה, ומצביע עליו- זה האיש היחיד שאני סומך עליו .רק עליו. ורחל, כיון שתמיד סמכה ונשענה על בני, העבירה עתה מעט מכובד משקלה אל מוש. את האהבה המשיכה לבקש מהבוס .
יום אחד בקשה ממוש שיחדל להגיע בשעות הערב לביתה. אמרה לו ,מוש מרכלים עלינו, וכאן הכל קטן וגלוי. מוש שתק כדרכו, לא הבין מה יש כאן לרכל, שניהם פנויים ,ובני היה ידידו הטוב ,וכבר חלפה שנה מאז..והלילות של מוש נהיו גם הם כימים ,מסויטים בדמיונות מתעתעים ובתרחישים .והיה קם ויוצא לשוטט ברחובות החשוכים והריקים של העיירה.
לילה אחד שמעה רחל את השיחים מאוושים מתחת לחלונה . בני אמר לה פעם שחיות קטנות מטיילות בלילות בעיירה לעיתים קרובות, וחשבה שהנה התגנבה לה אחת תחת חלונה ,רומסת עתה את הענפים. רחל פתחה את החלון בחלוק דק לגופה העירום, לראשונה ראה מוש את שדיה מציצים מחלוקה הפרום, מוארים באור החיוור שהטיל הירח על החצר האחורית של ביתה . מוש התרגש מהקלות הרבה שנחשפו לפניו שדיה ,ובמקום להתייסר במיטתו, הפך את ביקוריו להרגל מתחת לחלונה בחצר .
מדי לילה, הוא משוטט ברחובות הריקים והשוממים של העיירה , ומסיים אותו חלונה. אולי יתמזל מזלו והיא תגלה שוב את עם שדיה בחלון .
באחד מהלילות, כשישב והמתין לה ,מתחת לשיחים, נשמטה המשקפת שקנה במיוחד, בקול חבטה עזה שנשמעה כרעם בתוך השקט הלילי בעיירה .רחל התרוממה ממיטתה הסמוכה לחלון . אומרת לפתוח את החלון,ומוש מתחתיו מתרונן ,אבל מישהו בחדרה דיבר אליה ,ומוש רעד והניע את ענפי השיחים. פרחי לנטנה צהובים וכתומים התפזרו על כתפיו והפיצו בחצר ריח חריף של יאוש .
בלילה אחר ,מלילות השימורים של מוש תחת חלונה ,מוש נתקף רעב .מזה ימים רבים שלא חש רעב כלשהו, מלבד הרעב לרחל .ונזכר בקופסאות שימורים שהתגלגלו לתוך תא המטען, מארגז המצרכים שהביא לרחל, ונשכחו שם. כיון שלא רצה להחמיץ אף לא נשימה אחת מנשימותיה , רץ למכונית ,נבר בתחתית המטען ומצא קופסאות של דגי טונה שפותחנים נוחים קבועים על גבם , אריזת פרכיות שרחל נוהגת לאכול ובקבוק מים, מוש אסף את המזון הנשכח של רחל ושב בזחילה איטית ושקטה אל בין השיחים, גורס ברגליו את העלים ,מביט לשמים הקודרים והעבים, ומדמה גשמים שתכף יפלו עליו כמו מתח של כדורים, ובכלל שכח שעכשיו סוף הקיץ ובאמצע עד הגשם צפוי הסתיו , אפילו בעיירה השחונה הזאת . הוא מיהר לפתוח את קופסת הדגים , הניח אותם ברישול על הפרכיות המתפוררות ולעס , אף שרעבונו דעך, אולי בגלל שנתו שאף היא כבר התרחקה ממנו . בכל זאת אכל- שונא את האכילה ,כמו את השינה ואת העבודה ואת העיירה ואת הבוס… מוש סיים לאכול ,והשליך את הקופסא הריקה תחת חלונה. כשהבוס הלך ורחל נרדמה, נרדם גם מוש ,דורס בגופו הדק את פרחי הלנטנה ,סוחט מתוכם את העסיס והריח .
היה זה לילה ראשון מזה לילות רבים שמוש אכל ונרדם, ואף זכה בחלום. בבוקר זכר את פרטי חלומו, ותהה איך יכול להיות שבן אדם הופך לדג תחת חלון אהובתו,ונדחס לתוך קופסא. ואהובתו מתעוררת משנתה רעבה, פותחת את הקופסא בפותחן גס ופוצעת את ליבו , הדג שותת דם. אבל היא אינה רואה את הדם ,איש אינו רואה בטונה מעובדת ,דג מדמם, גם רחל אינה רואה ,גם כשהיא מורחת אותו על פרוסת לחם ונוגסת בו ולועסת אותו בין שינה, מגלגלת אותו אל בית הבליעה , הודפת אותו אל לתוך קנה הוושט .איזה קנה יש לה, חושב לו הדג ויורד לקיבתה, מסייר במעיים, ניפטר מהשומנים ויוצא. ריח רע עולה באפו. אפילו היא, אהובתו היפיפייה והמבושמת, אהובתו העשויה ללא חת ,ששדיה עצומים ועולזים, ואחוריה כיפות זהב על מגדלות גופה , אפילו אצלה, משנה הטונה את צורתה וצבעה וריחה.
מוש מתעורר מחלומו, לחיו כואבת ,שרוטה ומדממת , מונחת על הקופסא הריקה. מוש מתרומם ממקומו, פניו ובגדיו מקומטים ומדיפים ריח דגים ישן , הוא ממהר להסתלק ,רומס את העלים הגונחים תחת נעליו ודוחק בענפים ובפרחים, והאוויר שב ומתמלא בריחם החריף של פרחי לנטנה ,מעפילים על ריח הדג המעופש, והוא ממהר להגיע למפעל לפני כולם. בשירותים כבר ישטוף את פניו, יחטא את הלחי המדממת וילבש את הסרבל האפור.
מוש יודע עתה בוודאות , מה שתושבי העיירה ועובדי המפעל משערים ,מנחשים ומרננים כל השנים .מוש שומע את גניחותיו של הבוס ואת אנחותיה .הוא רואה את צל גופו עולה ויורד מעליה וצלליתו מרקדת על קירות החדר, לפעמים, נעה על השיחים כמו הגידולים הפרעיים של סוף הקיץ , הוא שומע את צחוקה המאושר, את קללותיו וגידופיו המשתנקים, כשהוא נפלט לתוך גופה, אחר כך קם ונמלט בחשאי למכוניתו שהוא משאיר בטווח בטוח מביתה.פעם ניסה הבוס לקצר את דרכו אל המכונית, נראה שהאריך את שהותו בביתה, וחצה את החצר האחורית ,בדרכו על השביל ובין שיחים , נגע במוש ,ולא נתן את דעתו , אולי חשב שהוא חיית הלילה הקטנה שרומסת את העלים היבשים מתחת לחלון של רחל ,החיות שבני סיפר לה עליהם, והיא סיפרה לבוס ,שירגע. אבל כשהבוס בחפזונו ,נגע במוש , ונוספה על הקנאה גם הרוגזה והנקמה, הוא חשב שאם הוא יעז לעבור שוב דרך השיחים ויגע בו,אפילו בלי כוונה, אפילו בצפורן הקטנה, מוש יקום ממקומו ויחתוך אותו באולר שהוא בוצע בו את הלחם , שהוא מכין לו בתא המטען,במקום הפרכיות של רחל. ויתבע את עלבונו, כאילו שבני הבטיח לו את אישתו, לפני שהתמוטט ליד המכונה.
באחד מלילות התשוקה הבוגדנית והיהירה של רחל, כשהבוס עמד מעל גופה הערום ,ורכס את מכנסיו ואת כפתורי חולצתו ,ממהר לצאת מביתה לפני שאשתו תתחיל להביט בשעונים ולספור את השעות ,הבין מוש בפעם הראשונה ,מאז התמקם תחת חלונה ,שהבית שעשה לו בין השיחים ופרחי הלנטנה הצהובים והכתומים וקופסאות השימורים ושיירי הלחם והבקבוקים הריקים,הוא ביתו היחיד . ומכאן אין לו לאן ללכת.המחשבה הזאת ביתרה את מוחו ואת וליבו .והוא שנא את חייו יותר מתמיד , ואת דירת הרווקים שהפך אותה לבית הגידול של הבדידות והעזובה .הוא תעב את עבודתו במפעל ואת עמיתיו לעבודה ,ורק את בני המשיך לאהוב , ועכשיו שבני איננו, רצה את רחל, יותר מתמיד, וגם את ילדיה. מוש האמין בכוחו של גורל, ולפי שנותר בגפו כל השנים, לכן צריכה רחל להיות אשתו. הרי לא בכדי הפגיש הגורל המכוון את בני ואותו על אותה מכונה במפעל. וכדי לקרב את הקץ של סיבלו ורווקותו המתמשכת , לקח את בני והותיר לו את רחל. הבוס , הוא מהמורה נוספת שעליו עוד לעבור –אבל המחשבות האלה באותו לילה עינו ושיסו את ליבו.כאילו שרצה שבני ימות,והוא הרי אהב את בני הטוב, אהבת אמת. ועכשיו שהוא מת, אין לו חבר וגם אין לו את רחל. את אפי הבוס לא הביא במניין הנסיבות…. ואולי הוא חיבל במכונה וגרם למותו … הלילות האלה שהוא עושה בין השיחים, אורב להם ,מציץ במעשה האהבה והבגידה , בצללים הערומים על קירות החדר והענפים בחצר , מקדיחים במוחו מחשבות שמסכסכות ומקניטות את נפשו ,ומחשבה רודפת מחשבה אחרת, קשה מקודמתה , מכה בו, מתחת לשיחים ,כשהבוס מסיים לרכוס את אחרון כפתורי מכנסיו וכבר מתכופף לשרוך את נעליו… אם הבוס חיבל במכונה כדי להמית את בני, יכול היה בטעות להמית אותו,ועכשיו הוא היה נרקב באדמה ולא בני. ליבו נחרד, ומחשבות נקמה קדחו וליבו את הסערה, האחת יוצאת ואחרת, קשה ממנה נכנסת. וכך הן באות והולכות, ומוחו מתפורר ביום ובלילה, לרסיסי הזיות וחלומות נטולות שינה , והוא אינו יודע אם הוא עתה בעיצומו של חלום או הזיה. וגופו הדק מתקשח, מוחו רופף ותחוח כמו העפר תחת גופו. צמאון נורא מיבש את גרונו מדיגי הטונה והסרדינים שהוא אוכל בלילות ללא שינה ,מצמיאים ומייבשים את פיו, וריח דגים מעופשים עולה ממנו. והמים בבקבוקים אזלו. אם ירוץ למכוניתו להביא מים למקום מחבואו, הבוס יבחין בו. ואם יפגשו ליד מכוניותיהם, הבוס יתקרב אליו כדי לשמוע מה מעשיו בשעת לילה מאוחרת בשכונה של רחל ,ואז מוש יריח ממנו את הריח של רחל, שהוא כבר מכיר מבגדיה, מביתה ומילדיה. והבוס יריח ממנו את את ריח היאוש החריף של פרחי הלנטנה הפורחים תחת חלונה.
הבוס יצא מהשביל ,פנה לרחוב והרחיק לעבר מכוניתו,החונה בטווח הבטוח .מוש הקשיב לטרטור המנוע, ובשקט של אשמורת הלילה האחרונה בעיירה, כשמוחו ריק, כמו פקעת שנגלדה והתקלפה עד תומה ,גלד אחר גלד וליבו מפרכס וידיו פטישים ,עמד על רגליו והציץ לתוך החדר של רחל ,ולתוך המיטה, שפעם הייתה מיטתו של בני, בחן את הכריות הסמוכות זו לזו, את הסדין הקמוט והשמיכה השמוטה לרצפה, שנדחקה בלהט התשוקה ברגליה היחפות ,ברגליו הגסות, וניחש את מיקומם של לחלוחיות הגוף על הסדין , מדמיין את זרמת גופם מחלחלת עתה אל המזרן, המזרן של בני .גופו של מוש רעד ופרחי הלנטנה אעדו יחד איתו ונשרו מעל כתפיו, ובאותו רגע רצה לתבוע גם את עלבונו של בני דנין ואת חלקו.
מוש שומע את המים הזורמים במקלחת . הוא מכיר היטב את סדר הפעולות בחדר – הבוס רוכס- יוצא, והיא ממהרת להתרחץ. מוש יודע בדיוק כמה דקות רחל תשהה מתחת למים , אחר כך תתנגב ,תיכנס לכותונת נקייה חדשה ודקה, תסדיר את השמיכה והסדין, תיאנח, אולי תחייך, תכבה את הנורה ליד מיטתה, תניח את ראשה על הכר הסמוך לכר של בני ,שם גם הניחה לבוס להניח את ראשו ,תשאף את הריח שהשאיר אחריו לפני שהתפוגג ,ותשקע לתוך שינה,כמו בכל הלילות שלו מתחת לחלון .
מוש מטפס על אדן החלון, משחיל את גופו לתוך החדר , ויושב על מיטתה , ממתין שתסיים לרחוץ את גופה ותצא אליו, מוחו מקולף עד דק, מדמיין שלמענו היא מתרחצת,למענו היא מסדירה עתה את גופה ,ממרקת ממנו את זיכרון הגברים.גם זיכרו של בני. שכבר אין להם צורך בו ,גם לא לילדיו ,כי מוש כבר כאן.
והנה רחל, יפה ושבעה , נכנסת לחדר, מוש ,מתרומם ממיטתה ,חש אליה .רחל עומדת בפתח המקלחת הצמודה לחדרה ,פיה נפער לצעקה, אבל מוש כבר קרוב אליה, עוצר את הצעקה בכף ידו, אוחז במותניה. אבל היא שותקת מרצונה ,חוששת להעיר את ילדיה. הוא נצמד לגופה , עיניהם קבועות זה בזה, היא בבהלה, הוא כמו סומא, מגשש על גופה תובע את חלקו עכשיו על לילות הבדידות במיטתו, על הבדידות בין פרחי הלנטנה מתחת לחלונה,שהיא מדמה אותו שם לחיית לילה קטנה.
זיעה מרה מפעפעת מגופו.רחל מתעשתת , נעה בתוך זרועו, מהמהמת ומחרחרת תחת כף ידו המיובלת ביבלות קשות ממנופי המכונה במפעל, מזכירות לה את ידיו של בני . לפני שעה קלה נחו על גופה ידיו הרכות של הבוס. אבל אחיזתו של מוש חזקה, נוקשה ופוצעת. הוא מרפה את פיה ,שומט את ידו אל שדיה, אל הפטמות השחומות שאחז הבוס בשפתיו. היא קוראת אליו – מוש, מה קרה לך?! אבל לא מעיזה להרים את קולה מפני ילדיה הישנים בחדר הסמוך.מוש השתג…היא רוצה לומר ,אבל הוא אוצר את פיה ומחניק את קולה תחת כף ידו, היא ממלמלת ,מוש יודע מה היא אומרת. דלת החדר סגורה ,איש לא ישמע אותם, גם לא ילדיה. מי כמוהו יודע בדיוק מתי יתעוררו. וכמה חביבה להם שנת הבוקר המוקדמת .זה הרגע, זה הרגע, הוא חושב במוחו-פקעת שנקלפה עד תום.הוא ממלמל ,מדבר אל רחל ,מדבר אל בני ומדבר אל הבוס, והוא אינו יודע מה אומר להם פיו, אבל הלב מפרכס ומיטלטל יודע ומתיפח .הבגידות ,השקרים ,הגנבות. גופו רותח ,מתמוסס משאגותיו ואנחותיה .ידיו המיובלות על ידיות המכונה, לחישות הפועלים , צחוקי הנשים ובני שוכב על בטנו ,הוא הופך את גופו ופניו כחולים , כמו החולצה שרחל לבשה ביום הראשון של 'השבעה', כדי להזכיר לו ,כאילו שלכל זכרון צריך שיהיה צבע. אבל כשבני מת, הוא השאיר אותו לבד, ואת רחל השאיר לבוס, ככה סתם,ללא צוואה, לצוות למוש את רחל ואת ילדיו שישגיח עליהם.
רחל מנסה להאבק, אבל היא רפויה ורכה אחרי הלילה . ידיו של מוש חזקות ומיובלות, פוצעות את עורה,ועיניו קרובות אליה, לראשונה היא מבחינה מבעד לעדשות משקפיו העבות ,בעיניו המתות, אולי הן מתו יחד עם בני , אולי מתו מזמן. היא חושבת ולא יודעת לאן להוביל את מבטה,מהפחד, מהבושה שנתפשה במעשיה , ודוקא מוש ,שבני אהב , שמטיב איתה ועם ילדיה . רחל מפרפרת תחת ידיו, ומחשבותיו מפוררות עד דק ,עפות בחדר כמו חול , ונדמה לו שהנה היא מאותת לו ,משתוקקת אליו , ידו משוטטת על גופה הערום תחת כותנתה האוורירית,גולשת אל ערוותה .ידו השניה נמתחת לאורך גופה ושדיה. היא כבר אינה מתערבת ,זה אינו גופה , זה אינו גופי , היא חושבת וממתינה , שיעשה וילך , שלא יכאיב ,שלא יפגע. הוא מלטף את האישה היחידה שהשתוקק אליה ,מועך את בשרה, מרחרח, ופיו מזיל ריר על גופה , ומבגדיו פורץ ריח היאוש החריף של הלנטנה ,שנאסף על גופו לילות רבים . רחל נזכרת ברשרושי הענפים,ברחש העלים הנרמסים תחת חלונה, היא נזכרת בחיות הלילה הקטנטנות שמעולם לא ראתה , ומתמלאת שנאה לאיש הזה ,שבין לילה נהיה לה זר ומפחיד . הוא בוכה ופרכוסי התנגדותה מגדילים את תשוקתו. מוש אוסף אותה בזרועותיו החזקות. היא מכירה זרועות כאלה , אותם שרירים הגדלים והופכים לפקעות , זרועות של פועלי המפעל .היא נזכרת בתיעוב בזרועות הכבדות של בני.
מוש מניח אותה על המיטה.היא מתעבת את הריחות העולים ממנו ,והשנאה מחליפה את הפחד ,אבל רחל שבה ומניחה לו לעשות בה את רצונו , שיעשה וילך .היא חושבת שוב , ללא פחד, בבוז בסלידה .
מוש פורש את זרועותיה ורגליה ,שתהיה גלויה אליו ,ששדיה ובטנה ינהרו לקראתו
ערוותה פסוקה לפניו. היא רוצה אותי .הוא מתרונן ושמחת הרגע ממתיקה לו את יסורי הלילות, והוא שוכח את בדידותו ואת בני ואת המפעל ואת הלחישות מאחורי גבו ואת העיירה הנידחת הזאת שכבר מזמן רצה לעזוב , לולא בני דנין, לולא רחל. והנה היא עכשיו שלי שלי שלי ,הוא צועק בליבו, עדיין לא נתן את דעתו ,מעין שאב את האומץ הזה לקחת אותה ,מבלי לבקש .היא שלי ,היא שלי ,שב ליבו ומתרונן- רחל היפה ,רחל הבשרנית , רחל הנחשקת ,רחל המלהגת, רחל הצוחקת,רחל התוססת,רחל שכל הגברים בעיירה רוצים ,הנה היא עכשיו ,פרושה לפני. הוא שומט את זרועה ,חופן את פניו בשדיה ופורם את כפורי מכנסיו . ידה נעה לצדדים, תרה אחר האור העולה מהשידה ,אצבעותיה נלפתות סביב הרגל הקרה והמתכתית. ריר ניגר על שדיה ,ריח הזיעה ריח הזרע ריח הלנטנה. מוש בוכה וליבו- סלעים שמתפוררים בגופו .
הוא גונח את שמה .המנורה נקרעת מהקיר ,מונפת מעליו ונוחתת בכבדות על ראשו .מוש מתנער לרגע מנסה להתרומם , להחלץ מהגוף שהשתוקק אליו, קילוח דם פורץ ממנו וזורם על שדיה וזרועותיה . יפחה עולה מגופו ,מתחבטת בין קירות החדר,פורצת אל החצר האחורית ומסתחררת בין שיחי הלנטנה .
מתוך הספר "נשמות תאומות", גוונים, 2007
יפה ונוגע.
היי ציפי
לא הספקתי לקרא את הסיפור, הנה, אני קוראת, יש פה שכבות, שמבצבצות אחת מתוך השניה כמו שמגרדים צבע, עד הסוף… צובט
להתראות טובה