ציפי שחרור סופרת, משוררת ועורכת, ומנחת סדנאות שירה,פרוזה ועריכה
הודו, אוקטובר 2006
א.
מים מזרזפים מתודעתו של בודהה.
מים קולחים מתודעתי
מים
מים
מים
זן
זן
זן
תנועה מתמדת באישוני
ומנוחת לוחמת השוורים.
תודה בודהה.
ב.
יש לי סירה
נעה במטוטלת הכבדה של המים.
סירה בדויה שרופה.
ולא היא, כי אם
פרופה
פרומה
גנובה
סתומה
כחולה
נטושה
אהובה
חבולה .
כמוני …וכן היא,
מזל שניתנה לי הסירה.
תודה בודהה
ג.
"אם תנשמי נכון",
אמר הגורו,
"וגופך רפוי יהיה
כמו החוט הפרום
של כותנתי, נהיה
לאחד אחר כך
הפחמן הדו חמצני
בדמינו ישא אותנו אל הגורשינקאר*.
כי
זהו הלהיטן."
וזאת אני
שקטה ושרועה
נטולת תנועה
וכל מנוסה ממני והלאה
ורטטים עדינים ירפרפו
בנשימת הויפאסנה.
"עכשיו את סירה בנהר",
אומר לי הגורו
עכשיו את קרקעית ים
צומחת מתוך המנדלה
שעל גדות הנחלים.
וכשתכרעי על ברכייך
וכפות ידייך יהיו
אצבעות של רוח.
תהי עלה על ראש הגורשינקאר
*האוורסט
.
ד.
פעם היו אלה
ילדי הפרחים
היום ילדי גואה.
אותם אבודים
אותן מחשבות
נטולי רצונות.
פעם היו אלה
ילדי האהבה
והחשיש החביב
היום אלה
ילדי הג'אראס
והפטריה המתעתעת.
אבל יפים
כמו פעם,
צעירים עד כאב
ונעוריהם צורבים את מותני.
ה.
פעם היו אלה ילדי הפרחים
היום הם הפוגה הגואה בגואה.
שאני פוגשת בשקיקה
בחופים הקסומים של תת יבשת אהובה.
והנערים רכים אלי כל כך .
אני משפילה את שנותי למענם.
מסירה את הפרחים מעל ראשי
ואת הסרטים מבגדי
מנסה להיות ילדת גואה אמיתית,
ולו פעם אחת.
ולו עד שינצו הפרחים
על ראשי הנערות באגם ארמבול
כמה חבל עליך!