הבלוג של נורית סופרת וכתבת באינטרנט
מי שמכיר אותי, ודאי צוחק לו כהוגן. נורית אתלטית??? זו בדיחה. אני מודה באמת שעד עכשיו כל קשרי להתעמלות היו כושלים ביותר והתבטאו בעיקר בהליכה עם חברות מהחניה לבית קפה.
בכתבה זו אני אפרט על ההסטוריה הארוכה (אוקי, בעצם די קצרה….) שלי עם ספורט.
ספורט נכים נהיה דבר מקובל ומפותח מאוד בארץ. שומעים כל יום על יותר ויותר ספורטאים נכים והישגי הספורטאים הישראלים באולימפידת הנכים מרשימה מאוד. אני אמנם באמת אחת שלא מתלהבת מספורט, אך עדיין הישגי הנכים מדהימים אותי. במיוחד כאשר אני רואה יותר ויותר ספורטאים ובכמעט כל הענפים: כדורסל כסאות גלגלים, אופני טנדם, חץ וקשת, טניס, פינג פונג, רכיבה על סוסים, שחייה ועוד. רואים אתלטים נכים כמעט בכל. כל הכבוד להם והלוואי והייתי יותר כמותם, אבל אני חייבת לציין שההתקדמות שלי בספורט איטית ובספק שאי פעם אתחרה בענף ספורט כלשהו.
עד לפני כשנתיים שלוש, התרחקתי כמעט לגמרי מספורט, חוץ מכמה טיולים רגליים פה ושם ולעיתים די נדירות שחייה בברכה. אני מאוד אוהבת לשחות, אך מסיבות בריאותיות וטכניות לא ממש התמדתי. הסיבה העיקרית כמובן היתה בריאותית. בגלל המחלה ממניה אני סובלת, דסאוטונומיה משפחתית.והבעיות לגבי שחייה: כדבר ראשון, מסוכן לי לבלוע מים כדי שלא תתפתח לי דלקת ריאות והדבר האחר, האפילו יותר מרתיע, זו הסכנה שייכנסו לי מים עם כלור או מי מלח לעיניים. מכיוון שחסרות לי דמעות והעין כרגיל במצב של יובש, אם יכנסו מים לעיניים, התוצאה היא דלקת וסכנה בהפחתה בראייה. לכן, אינני מוותרת לגמרי על שחייה, אך למרות שקניתי משקפת טובה לשחייה, אני עדיין נרתעת, אך חכו זה לא סוף פסוק. עדיין בילדותי אני זוכרת במעורפל עשיית פיזיותרפיה ולימודי שחייה, בהם דווקא די התקדמתי, אך מהר הפסקתי מסיבות רפואיות.
בכל מקרה, בהמשך כשהתחלתי לנהל פורום נכים ולעבוד בעמותת נגישות ישראל, אני גיליתי את ספיבק ואכן לאחר חשש קצר נכנסתי לשגרה פעמיים בשבוע. את ההתעמלות השיקומית מאוד אהבתי ונהניתי מכל רגע, כשבעיקר אהבתי את ההרגשה אחרי. יודעים איך זה? הרגשה כזו טובה של חוזק ובריאות. הייתי ממש גאה בעצמי אבל, להפתעתי הרבה דווקא מההידרותרפיה, לה ציפיתי אף יותר, התאכזבתי. הסיבה העיקרית שאמרו לי שבגלל העקמת מומלץ לי רק לשחות שחיית גב ובה הכי פחות התמצאתי והכי פחות הרגשתי שליטה. כל פעם, אף כי המדריכה תמכה בי ועודדה אותי, הרגשתי ממש ככישלון, כך שמצאתי עצמי פחות ופחות מתלהבת, אך החלטתי שאמשיך לא משנה מה ובאמת המשכתי עד החורף ואז בבת אחת נאלצתי להפסיק. עם החורף בא הקור ועם הקור הגיעו כאבי הגב ולא סבלתי זאת. ההץתעמלות רק חיזקה זאת, ואף כי בהתחלה בכל זאת ניסיתי להתמיד, מצאתי עצמי מגיעה פחות ופחות עד שפרשתי. ידעתי שזה לא טוב, אך להמשיך עם הכאבים האלו היה טוב?
וכך מצאתי את עצמי שוב מתרחקת מפעילות גופנית ודי בטוחה שלא יעזור, אני וההתעמלות הפכים גמורים ולצערי, איחן מה לעשות בעניין.
לאחיר תקופת מה שמעתי על עמותת אתגרים ומודה שרציתי להצטרף, אך היה לי קשה לכוון עצמי לענף מתאים. הענף הראשון ששמעתי עליו היה הקייאקים ודי התפתתי להרשם, אך בשל כל הסכנות בעיניים והניסיון העגום שלי בהדרותרפיה מנעו ממני לנסות, ואפילו לבדוק. סקי מים ממש לא התאיחם לי וכך גם סנפלינג וצלילה. הדבר הילידי, למעשה, שנשמע לי מתאים היה אופני היד. הכרתי הרבה חברה מקסימים שפעילים בענף זה וכל הזמן דרבנו אותי לנסות. את אופני היד בסוף ניסיתי והיה באמת נחמד. הייתי רוצה להגיד שבהתלהבות נכנסתי לעניין ועכשיו אני כבר איזו אופיימיסטית הדוקה, אבל לא ממש. בגלל בעיית הניידות שלי (נוסעת רק במוניות) ושוב עניין הקור והגב, החלטתי, למרות מחאות ידידיי, לוותר על העניין.
לאחר ויתור העניין של אתגרים, אני מודה בבושה, שנכנסתי לקופה העצלנית בחיי. בדיוק לא עבדתי וסתם העברתי זמני מול מסך המחשב, מסך הטלויזיה והמטבח. יודעת, בריא מאוד…. בתקופה זו כבר התקשתי ללכת ומעדתי פעמים רבות, הרגשתי נבוכה ורציתי למצוא פיתרון במהרה וכבר הלכתי לרופא ברצון לעבור ניתוח בגב, אך הרופא לא המליץ והניתוח נדחה, ואני החלטתי שאני חייבת לעשות משהו ומהר.
אז פתחתי בתקופה ספורטיבית חדשה בחיי וזה התחיל כחצי שנה קודם, כאשר הלכתי לכנס הרצאות מטעם העמותה לדסאוטונומיה ועם כל מיני הרצאות מעניינות, היתה הרצאה שהשפיעה עלי, על פיזיותרפיה. בהרצאה הראו ממש ניסים אצל חולי דסאוטונומיה עם עקמת בגב ואני כבר נכנסתי לאופורייה, לתקווה עזה עזה שאשפר את מצב גבי ללא ניתוח. קצת לאחר הכנס יצרתי קשר עם הפיזיותרפיסטית שהרצתה והתחלתי להגיע לפיזיותרפיה. מאז נכנסתי ליום שטוף התעמלות. בבוקר אופני כושר כעשר דקות, אחה"צ תרגילי התעמלות ובערב צעדה לילית עם אבא שלי ואני ממש שמחתי. ההרגשה שלי בנוגע לעצמי לא היתה טובה מזו ואפילו רזיתי שני קילו מיותרים. היו לי כמה התעקבויות ועצירות בגלל מצבי הבריאותי, ושוב חששתי שהמחלה תגבה ממני את הכושר הגופני, אך לא. לאחר חודש/יים רדומ/ים חזרתי לעצמי ואני עכשיו ממשיכה באותה דרך. כול הכבוד לי.
אז זהו לבינתיים, אני עכשיו פעילה מאוד וחושבת על תוספות, לחזור להדרותרפיה ואולי גם לתת לאתגרים את הצאנס שבינתיים לא קיבל. אופני היד עדיין די מתאימים לי, חושבת וגם שיט אוכל לבדוק, ואז מי יודע?