הצביטה של צוויטיאבה

היה הייתה ברוסיה אישה אחת טובה,

ילדה שלושה ילדים, נישאה וגם כתבה,

שירים ומכתבים לרילקה אהובה,

עד שנתלתה על עץ של ערבה.

היאך נפל דבר, שכך נשבר גווה,

שזה היה סופה של בחורה טובה?

משמה אולי נדע, הוא צליל בתוך תיבה,

לכל דובר עברית הוא רמיזה עבה:

צוויטיאבה קראו לה וזה מה שהייתה

מיד עם לידתה צבטו בה כבר צביטה.

הזרע כבר נטמן בה, ומתוכו נבטה

צביטה כה מפוארת, שלא חיים אתה.

קיראו לכך צלקת, צלב או מועקה,

מרה שתוקה תתאים כאן לכל מי שערקה,

מעורק החיים אל עורק התשוקה,

שכל הזמן שרים בו בגלל איזו מכה.

צביטיאבה כבר מתה, לבה כבר לא נצבט,

מיום ראשון בבקר עד ערב יום שבת,

צביטיאבה כבר לא כאן, אולי רק נכדתה,

תעיד על סבתה שהיא היתה שרוטה.

קורא יקר, הבן נא, זו דרמה עצובה,

שיש לה שורשים מדן ועד מוסקווה,

וגם אם לא קראת את כל מה שכתבה,

יצא לך לפגוש כאן משוררת חשובה.

 מתוך "אנך  ואנחה"