זמן הרוך אישה, אימא, מלמדת, מנחה ועובדת עם אוכלוסיות מוחלשות
ברכות ללאה איני, ומרדכי גלדמן, על זכייתם בפרס ביאליק.
במומלצים ב'הארץ', לשבוע הספר, פורסמה המלצה שכתבתי על "ורד הלבנון", ספרה האוטוביוגרפי היפה של לאה איני. אני מעלה את הדברים כאן.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1171621.html
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin:0in;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
ורד הלבנון, לאה איני
ורד היא חיילת מתנדבת במחלקת השיקום בתל השומר. פעם בשבוע היא מגיעה ליונתן, חייל שירה בעצמו והפך לצמח, ערב הכניסה למלחמה בלבנון. ורד-לאה מספרת לו את סיפורה ודרכו אנו מתוודעים לחייה.
בשכונת עוני בדרום תל אביב נולדה לאה איני לתוך האַיִן. בלתי רצויה לאימה, שראתה בה את המקור לחייה האומללים, ואת הסיבה לפיטוריה מעבודתה במפעל תפירה.
נולדה לאַיִן של ילדות שפויה. מינקות היא ניזונה בחלב שחור, באימי השואה של אביה. אביה חסר העכבות מתייחס אליה ככלי קיבול כפול, כלי הקיבול של סיפורי מחנה הריכוז שהוא ממשיך לחיות בערותו ובשנתו, וכלי הקיבול הסמוי והגלוי של תשוקותיו המיניות.
הילדה לאה נמצאת תחת איום פלישה תמידי.
אביה שואף שתהפוך למתעדת הסיפור שלו ושל משפחתו שנכחדה. שואת יהודי יוון המושתקת. לתעד את האיִן של משפחת איני, שמודגש פרדוקסאלית על ידי הבחירה של הממסד בשיבוש שמו של הניצול ל'איני'.
מושלכת מינקות לסיוטי אביה, מרטיבה מפחדים, מתחבאת בארון מהקצין הנאצי שמחפש אותה בבית, אין מי שיגונן עליה. כשהיא חוזרת מהגן רטובה משתן אימה מכה אותה בטקס יום יומי אכזרי, ושורפת לה את הטוסיק "שתלמד להיות ילדה טובה".
וכשאימה מוצאת את אביה עוגב שוכב עליה היא מאשימה אותה: "את לא מתביישת?"
אולם לילדה יש יצר קיום אדיר, מגיל צעיר היא מבינה שאם תכנס לנעלי המתעדת של אביה היא תאבד את עצמה, את עצמיותה. וכך גם לגבי האיום המיני.
באחד משיאי הספר היא מכה את אביה במקל של מטאטא: "אתה רוצה לעשות לי ככה שאחר כך לא ארצה לחיות יותר? אתה לא מבין שהלכלוך שיש לך בראש זה רצח? רצח!!".
בוחרת בחיים, היא נרשמת ללימודים בתיכון עיוני, בצפון תל אביב, למרות שמערכת החינוך הישראלית המעמדית שולחת אותה, על שלל כשרונותיה, ללימודי תפירה.
בסיפורה של לאה האשכנזים הם המוצלחים והיפים. למשל המורה לאנגלית בבית הספר היסודי, שמגדלת שתי בנות בבית נקי, מואר, חמים. וגם אימו של יונתן, הרופאה האינטיליגנטית, היפה, המריחה תמיד טוב.
האשכנזים מסמלים חיים שפויים, זקופים. נקיון פיסי ונפשי מול העליבות, העוני והלכלוך שהיא חווה בביתה. האמנם סטריאוטיפ שחור לבן?
בפירוש לא. משום שעל יונתן, הדמות שהייתה אמורה לגלם את החיים ההפוכים ממנה, מוטל צל כבד. יונתן מרום, שגדל לתוך כל היש שאין ללאה, בחר לאבד את חייו מסיבה בלתי ברורה. משמע, גם הצד השני גובה את המחירים הסמויים הבלתי אפשריים שלו.
הכבל הצה"לי שנמתח לאורך הרומן הוא הסמל המאחד של הנארטיב הישראלי, והוא גם הסמן להתפוררות הזהויות הללו. באומץ יוצא דופן ובעוצמה לשונית מתגלגלת, רוקמת לאה את סיפורה האישי, דרכו היא מגוללת סיפור של חברה ושל תקופה, והמחיר שהחברה הזאת גובה מהפרטים.
לאה היא הציפור הכלואה בכלובים שאביה קונה ברגע הגיעו לארץ. אדון הציפורים כולא אותה בייעוד שזימן לה, וכך כל המסגרות שמלוות את צמיחתה. כנגד כל הסיכויים היא מצליחה לפרוץ את סורגי הכלוב ולשיר את הסיפור בדרכה שלה. הו, ואיך שהיא יודעת לשיר.
יודית, רשימה יפה מאוד ומדויקת מאוד. נוגעת ממש בנקודות מרכזיות וחשובות של לב הרומן הזה, שבסופו של יום מתאר אותנו, החיים, כאן בישראל, באופן פוצע וכואב, כן ואמיתי. חזק וברוך. רשימה להתהדר בה. רני.
תודה לך רני. זה באמת ספר פוצע. והמילים ממך, שכותב ביקורות תדיר, משמחות את לבי.
קראתי את הרשימה שלך על לאה איני שאני מעריצה וקוראת מושבעת שלה בגליון של שבוע הספר, וגם אז חשבתי שהקריאה שלך רגישה ומעניינת. נקודת מבט של יוצר אחד על יוצר אחר, תמיד רואה דברים שונים ביצירה.חוץ מזה ספר השירה שלך "זו אני מדברת" כשמו כן הוא, דיבר ודיבר אלי..
שמחה שדיברתי אלייך כאן וכאן, אתי. שבוע טוב.