מַסְמֵר לְמַסְמֵר הָיִיתָ מְיַשֵּׁר
בְּפַטִּישׁ, בְּאֶצְבָּעוֹת דַּקּוֹת יְשָׁרוֹת
מְרֻבָּבוֹת חַבּוּרוֹת שְׁחֹרוֹת
בְּגַב כָּחוּשׁ רוֹכֵן
קְצֵה לְשׁוֹנְךָ נִזְקָף מִשְׁתַּרְבֵּב

מַסְמְרִים חֲלוּדִים, שְׁתֵּי אֲגוֹרוֹת שָׁוִים,
יָכֹלְתָּ לִזְרֹק חִפַּשְׂתָּ לְהַכְנִיעַ
(מֶה עָשִׂיתָ?)
אוֹתִי לֹא הִצְלַחְתָּ
אַבָּא עָקוּם שֶׁמְּנַסֶּה לְיַשֵּׁר יַלְדָּה יְשָׁרָה
אַבָּא עָקוּם שֶׁמְּעַקֵּם יַלְדָּה יְשָׁרָה

עַכְשָׁו סוֹף סוֹף אֲנַחְנוּ דּוֹמִים
שְׁנֵי מַסְמְרִים עֲקוּמִים
בְּטַבּוּר חַיִּים חֲלוּדִים
בְּשׁוּם מָקוֹם,
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיךְ לְהִתְיַשֵּׁר, אַבָּא
(הַאִם אַתָּה מְרֻצֶּה?)
<!–<<>>

יודית שחר צילום: אסנת קרסננסקי

<!–<<>>

יודית שחר, לצד חגית גרוסמן וציפי שטשווילי, היא מן המשוררות המפתיעות כיום בקריית ספר. ספר שיריה הראשון "זו אני מדברת" בהוצאת בבל הימם את המערכת בבשלותו. הנה שיר חדש שלה שבא אחרי צאת הספר.

שחר חזקה מאוד בחיבור שבין הפוליטי לאישי – המלווה תמיד במחאה ובטרוניה על אי הצדק בעולמנו בתוך הוויה פרולטרית. עיקר כוחה בשירי המשפחה שלה שיש בהם משום חשבון אישי, ספירת המלאי הרגשית של כל פרט, אבל שחר גם זוכרת את הנחמה הנדרשת מן המשורר והיוצר אשר תמיד צריך לזכור כי לא הכל שחור פסימי אלא מורכב. בספרה – חזקים מאוד שיריה על אביה, על אמה ועל בתה.

כאן, בשיר החדש הזה, בולטת האנלוגיה המתבקשת בין האב הסנדלר והנגר החובב לבין הרצון שלו לחנך ולעצב את בתו כרצונו.

שחר לוקחת את מטאפורת המסמר הנפלאה שלה איתה במהלך כל השיר תוך שהיא מנהלת דיאלוג חי ומרגש עם אביה. אפשר לומר עליה, אם נמשיך את המטאפורה, ששחר היא מסמר בלי ראש. אי אפשר להוציא אותה או לשנות אותה או לעצב אותה כי היא עצמאית לחלוטין ועיקשת בדרכה.

חזק מאוד הרגע שבו אומרת הדוברת לאב את האמת עד הסוף. במקום לעשות את הדבר הנכון ולתת לי להתעצב לבד – כלומר לזרוק את המסמר הישן כי זה הדבר הנכון לעשותו תן לי לגדול לבד, בעצמי, מתוך כוחי – אתה חיפשת לכופף וליישר אותי על פי רצונותיך. וגם הפניות האינטימיות והישירות אל האב בגוף שני הממורכאות ומגודרות בשל הצורך הזה בדיבור של אחד על אחד – רצון לשמור את פניית הדוברת לאביה כביכול רק לעצמה – הן יפות מאוד.